הזירה הימית במלחמת העצמאות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הזירה הימית במלחמת העצמאות התקיימה, רובה ככולה, בים התיכון, עורק התעבורה הימי הבלעדי של מדינת ישראל עד לכיבושה של אילת בסוף המלחמה[hebrew 1]. הפעילות הקרבית בים התנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון של העימות היה המאבק בין היישוב העברי בארץ ישראל ובין כוחות האימפריה הבריטית, שנעלו את שערי הארץ בפני אוניות המעפילים הנושאות את פליטי השואה ומאבק לסיכול ניסיונות הברחת נשק למדינות ערב. הצד הערבי לא היה פעיל בזירה בשלב זה. לאחר עזיבת הבריטים החל השלב השני של המערכה, במהלכה תקף הצי המצרי מטרות לאורך חופי ישראל וסייע לכוח הפלישה המצרי בנגב.
הקורבטה אח"י וג'ווד, ק-18 מאוניות חיל הים הראשונות | |||||||||||||||||
אחת מסירות הנפץ שתקפו את האמיר פארוק | |||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת העצמאות | |||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 29 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949 (שנה ו־33 שבועות) | ||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||
קרב אחרי | מלחמת סיני | ||||||||||||||||
מקום | הים התיכון, ים המלח | ||||||||||||||||
עילה | מלחמת השחרור, יצירת חוף בטוח ושיט פתוח לישראל בגזרת הים התיכון | ||||||||||||||||
תוצאה | הצלחה בהגנת החוף, עלייה ורכש לישראל לא הופרעה | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
- ערך מורחב – מלחמת העצמאות
החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 לא גרמה לממשלת בריטניה לחדול מפעילות כנגד המדינה שבדרך. מדיניותם של הבריטים כללה הסגר ימי שנועדה למנוע כניסת מעפילים וציוד צבאי שנרכש על ידי ההגנה והאצ"ל לארץ ישראל. העימות שהתחולל בין הצי המלכותי הבריטי לבין אוניות המעפילים של המוסד לעלייה ב' היה האירוע העיקרי בזירה הימית בחודשים אלה. ב-14 במאי 1948 הסתיים רשמית המנדט הבריטי בארץ ישראל עם עזיבת הנציב העליון. עם תום המנדט הופסק ההסגר הימי שהטילו אוניות הצי המלכותי הבריטי, על חופי ארץ ישראל, אולם נמל חיפה נותר תחת שליטה בריטית עד ל-30 ביוני 1948.
מיד לאחר סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פתחו צבאות המדינות הערביות השכנות בפלישה לתחומי ארץ ישראל. במסגרת פלישת צבא מצרים נכנס גם הצי המלכותי המצרי ללחימה נגד המדינה היהודית הצעירה. כלי שיט מצריים ניסו לתקוף את הנמלים של ישראל והעבירו אספקה ותגבורות לחיל המשלוח המצרי, שתקף את ישראל בדרך היבשה. למרות העדיפות הטכנית והכמותית המצרית הצליח חיל הים הישראלי, המאולתר ברובו, להדוף את התקפות הצי המצרי ולשמור על נתיבי השיט לישראל פתוחים. הפיקוד של חיל הים הישראלי השכיל לנהל את העימות עם הצי המצרי תוך ספיגת נזק מועט. לעומתם, הצי המצרי לא השכיל לתרגם את העדיפות הטכנית והכמותית שלו לשליטה בזירה הימית. בהזדמנויות בהן גילו המצרים יוזמה התקפית נשלח כלי שיט בודד לבצע הפגזה של החוף הישראלי. לעומת זאת, חיל הים הישראלי, שהיה מודע לנחיתותו בחימוש כלי השיט, הפעיל את כוחותיו (שייטת אוניות הקרב) בצורה מרוכזת, טקטיקה שאפשרה לו להשיג עדיפות מספרית בכל העימותים הימיים עם הצי המצרי. באמצעות פעילות אופרטיבית נכונה מנע חיל הים מהמצרים להשיג שליטה בזירה הימית, ולנצל אותה לטובת מאמץ המלחמה שלהם, ואף הצליח להעניק סיוע מהים למבצעי כוחות הקרקע הישראליים, בעיקר בשלבים המאוחרים של המלחמה.
לדברי אלוף יוחאי בן נון:
עלה בידו של חיל הים הישראלי המאולתר להדוף את צי האויב מחוף תל אביב, לקיים את עורקי השיט למדינה פתוחים ואף לעבור לאופנסיבה תוך השגת שליטה מלאה בזירה הימית, לאחר המכה האנושה שהנחית על הצי המצרי באוקטובר 1948.[2]
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הכריזה בריטניה, במסגרת הצהרת בלפור, על כוונתה לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ולאחר תום המלחמה היא קיבלה את המנדט על ארץ ישראל מחבר הלאומים לשם הגשמת כוונה זו. אולם החל מראשית שנות ה-30 גברה ההשפעה של גורמים בממשלה ובפקידות הבריטית, שייחסו חשיבות לטיפוח קשרים טובים עם העולם הערבי, על חשבון היישוב היהודי בארץ ישראל, והבריטים החלו להטיל מגבלות שונות על העלייה היהודית ועל זכותם של יהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בספר הלבן השני והשלישי). מדיניות זו קיבלה חיזוק נוסף לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ופרוץ המלחמה הקרה, בעקבות רצונה של בריטניה להבטיח את תמיכת המדינות הערביות במזרח התיכון במעצמות המערב, כדי למנוע חדירה סובייטית לאזור.
לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מתח בין הגוש המערבי, בהובלת ארצות הברית ובריטניה, לבין ברית המועצות, שגרם לפרוץ מלחמה קרה בין שני הצדדים. מעצמות המערב חששו מפני התפשטות הקומוניזם במזרח התיכון, שתוביל לחדירה של ברית המועצות לאזור. בצפון איראן הוקמה רפובליקה עממית קומוניסטית, ביוון פרצה מלחמת אזרחים בין כוחוצ הממשלה והקומוניסטים, והיה חשש מפני השתלטות קומוניסטית על טורקיה. על רקע זה הכריזה ארצות הברית בפברואר 1947 על אימוץ דוקטרינת טרומן. הצי השישי של ארצות הברית בפיקוד אדמירל שרמן, נשלח לים התיכון ומפקדתו הוקמה באי רודוס. את השינוי במדיניות ברית המועצות ביחס לזכות העם היהודי למדינה בארץ ישראל, שבא לידי ביטוי בנאומו של אנדריי גרומיקו בעצרת האו"ם ב-14 במאי 1947, יש לראות בהקשר למאבק בין מעצמות המערב לגוש הסובייטי על השליטה במזרח התיכון.[3]
העימות בין בריטניה והתנועה הציונית
- ערך מורחב – הצי המלכותי הבריטי
הגורם העיקרי שקבע את הפעילות בזירה הימית הארצישראלית היו הבריטים. במטרה לרצות את מדינות ערב החליטה ממשלת בריטניה על בלימת ההעפלה ומניעת העברת חימוש ליישוב העברי בארץ ישראל. ממשלת בריטניה ניהלה מלחמה משולבת – פוליטית, דיפלומטית, מודיעינית, משטרתית וצבאית. החלטות בכל הנושאים התקבלו בדרגים הרמים ביותר. ”האימפריה הבריטית יצאה נגד שארית הפליטה, נעלה את שערי הארץ היחידה בה עשויים היו למצוא מקלט. בריטניה הגדולה הפעילה את מלוא כוחה, הקדישה לכך מאמצים רבים.... אך כל אלה לא הועילו בריטניה היא שנטשה את המערכה בהעבירה את "שאלת פלשתינה" להכרעת האו"ם.”[4]
כנגד שארית הפליטה, העושה דרכה בים בספינות רעועות, הפעילו את הצי המלכותי הבריטי שהיה הגדול והחזק ביותר באזור, וכלל שתי סיירות, שש משחתות, שלוש אוניות גירוש. הצי המלכותי הבריטי הקים בבניין מגדלור בכרמל "מפקדת קצין ימי בכיר לפלשתינה". במסגרת המטה האימפריאלי למזרח התיכון הועמד גנרל מק-ניל גרהם ובראש הכוח הימי הועמד קצין ימי בדרגת קומודור, אנטוני פאן דה סאליס[5] מפקד שייטת משחתות לשעבר. בשנת 1946 פרסמה ממשלת בריטניה ”כנגד העליה הבלתי ליגלית יפעיל הצי את אותן התכניות שתוכננו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה כדי למנוע מהגרמנים והאיטלקים להחיש תגבורת לכוחותיהם באפריקה.” בלא שמץ בושה יפעלו כנגד פליטי חרב כמו נגד הנאצים והפאשיסטים.[6]
כלי שיט נוספים בצי המלכותי בים התיכון עסקו במעקב אחרי אוניות חשודות בהעפלה או בהובלת רכש ביטחוני ליישוב, בקרבת נמלי המוצא מאירופה לארץ ישראל. במאי 1947 חיבל קומנדו ימי בריטי באונייה פאן קרסצנט בנמל ונציה. בדצמבר 1947, לאחר צאת הפאנים עם המעפילים על סיפוניהן, הן יורטו על ידי שתי פריגטות ושייטת שכללה שתי סיירות ושש משחתות בפיקוד אדמירל.[7]
מול הכוח הימי החזק והמקצועי של בריטניה התמודדה התנועה הציונית באמצעות כוחות וארגונים כמו הפלי"ם, המוסד לעלייה ב' והחבל הימי לישראל. המדיניות הציונית הייתה להימנע מלדרדר את המאבק בבריטים למצב של לחימה כדי לשמור על הכוח לקראת הלחימה בערבים.
כלי השיט הבריטים
רשימת אוניות הצי המלכותי הבריטי שהשתתפו בפעילות כנגד ההעפלה בשנות המלחמה:
, Chequers (אנ'), Virago (אנ'), Venus, Volage, Mauritius, Empire Rival, Chivalrous, Marauder, Verulam,Mermaid, Octavia, Ocean Vigour, Cheviot, Childers, Cardigan Bay, Ajax, Phebe, St Brides Bay, Runnimede Park, Widemouth Bay, Marauder, Verulam, Pelican, St Austele Bay, Auryalos
- הסיירת אג'קס
- הסיירת מאוריציוס אוניית פיקוד בעימות עם הפאנים
- הסיירת פואבה השתתפה בעימות עם הפאנים
- משחתת צ'יפטיין שהצליחה להרוג מעפיל באונייה לנגב.
- משחתת צ'קרס אוניית הדגל של שייטת המשחתות הראשונה שפעלה נגד ההעפלה.
- משחתת וורולם ירטה את לא תפחידונו ואת יחיעם.
- המשחתת שביוט אשר יירטה את ירושלים הנצורה.
- משחתת צ'ילדרס אשר ירטה את גיבורי כפר עציון ולקוממיות.
- משחתת וונוס אשר ירטה את בונים ולוחמים מול ראש הכרמל.
- המשחתת וויראגו אשר ירטה את טירת צבי.
- המשחתת וולאג שהשתתפה בהסגר.
- המשחתת שיבלרוס שהשתתפה בהסגר.
- המשחתת שברון אשר ירטה את כ"ט בנובמבר ואת משמר העמק.
- פריגטה מארמייד גררה את לא תפחידונו לחיפה.
- הפריגטה פליקן שפעלה נגד אונית הנשק בוראה בתל אביב.
- הפריגטהסט אוסטל ביי שהופעלה נגד אוניות רכש בתל אביב.
- הסיירת אוריאלוס שפינתה את הנציב העליון בתום המנדט.
המשך המצור בריטי
הצי הבריטי המשיך לקיים את הסגר הימי על חופי ארץ ישראל עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. לצורך השלמת הפינוי המשיך להחזיק את הנמל ושדה התעופה בחיפה עד 30 ביוני 1948. ולא אפשר פריקת מעפילים או אוניות הנושאות חימוש עד יציאתו. אף כי בריטניה הכריזה שהיא מתנתקת מהמנדט בארץ ישראל, הראתה הפעילות הבריטית כוונות להכשיל את היישוב היהודי. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורווגי לונד ”ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…”[8][9]
האונייה הבריטית האחרונה שעזבה הייתה נחתת טנקים HMS STRIKER. הצי הבריטי המשיך לסייר במזרח הים התיכון לאחר הפינוי מארץ ישראל. הסיורים בוצעו על ידי משחתת, שאחד מתפקידיה היה לאבטח את תנועת העולים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל. וזאת משום שנוצר אינטרס משותף, לישראל ולבריטניה, לפנות את מחנות המעצר בזמן קצר.[10]
מפקדים במלחמת העצמאות | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|
תפקיד | שם | אירוע / ציון לשבח | ||||
מפקדים בריטיים | ||||||
הנציב העליון לפלשתינה | גנרל אלן קנינגהם | |||||
מפקד צי הים התיכון | אדמירל אלגרנון אוסבורן ויליס | הצי המלכותי הבריטי בסיסו במלטה | ||||
מפקדה למלחמה בעלייה הבלתי לגלית | בריגדיר גנרל מק-ניל גרהם | כחלק מהמטה הכללי של הצבא האימפריאלי במזרח התיכון.[11] | ||||
קומודור פלשתינה | Commodore A. F. De Salis | מפקדתו הייתה במגדלור ראש הכרמל | ||||
מפקד שייטת המשחתות הראשונה[hebrew 2] | Sir (Robert) Dymock Watson | |||||
מפקד המבצע לעצירת הפאנים | Vadm Richard Victor Symonds (אנ') | בסיירת מאוריציוס עם שתי סיירות ושש משחתות. | ||||
מפקד בריטי אחרון | גנרל גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן | מפקד הדיביזה השישית המוטסת, החזיק בנמל חיפה עד 30 יוני 1948[12] | ||||
מפקדים מצריים | ||||||
הרמטכ"ל המצרי | גנרל עלי חידאר | |||||
מפקד הצי המלכותי המצרי | אדמירל מחמוד חמזה | הוחלף באוקטובר 1948 במחמוד באדר[13] | ||||
מפקד כוח המשלוח בנגב | גנרל אחמד אל מאוואווי | |||||
מפקדי המדינה שבדרך ומדינת ישראל | |||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
תפקיד | שם | ציון מיוחד | תמונה | ||||
ממונה על תיק הביטחון בסוכנות / ראש הממשלה ושר הביטחון | דוד בן-גוריון | ||||||
מפקד הפלמ"ח | יגאל אלון | ||||||
מרכז המוסד לעלייה ב' והרכש באירופה | שאול מאירוב | לאחר נפילת בנו מסר לפנחס ספיר אוגוסט 1948. | |||||
מרכזי המוסד לעלייה ב' באיטליה | יהודה ארזי, עדה סרני ומשה זקימוביץ | [14] | |||||
מרכז הרכש בצרפת | מוניה מרדור, יהודה ארזי | במרסיי | |||||
מרכז הרכש בארצות הברית | יהודה ארזי ואחריו טדי קולק | איסוף כספים לרכש גולדה מאיר | |||||
מפקד פרשת הלינו | מוניה מרדור | ||||||
שליחי הרכש והעפלה בצ'כוסלובקיה ויוגוסלביה | אהוד אבריאל ושייקה דן | ||||||
מרכז הרכש הארצי | פנחס וזה | ||||||
מפקד יחידת החבלה באירופה | אמנון יונה | ||||||
מרכז המוסד לעלייה ב' בארץ | דוד נמרי | ||||||
הרמטכ"ל | רב-אלוף יעקב דורי | ||||||
ראש אגף המבצעים | אלוף יגאל ידין | ||||||
ראש השירות הימי | גרשון זק | ||||||
מפקד המבצעים הימיים | סגן-אלוף פול שולמן | ||||||
ראש מחלקת המודיעין הימי | שמעון הורן | ||||||
קצין המבצעים של השירות הימי | סא"ל אברהם זכאי | ||||||
קצין כוח האדם | אברהם עופר | ||||||
קצין המנהלה של השירות הימי | לובה אליאב | ||||||
ראש מחלקת ההדרכה | שמואל טנקוס | [15] | |||||
מפקד השייטת הקטנה | זלמן פרח | ||||||
מפקד שייטת הנחתות | ישראל אורבוך | ||||||
מפקד יחידת הצוללים | יוסף דרור | [hebrew 3] | |||||
מפקד פלוגת הנמל ויחידת סירות הנפץ | יוחאי בן-נון | ||||||
יחידת הנחתים | אפרים פילרסדורף מפקד ימי אליעזר טל | לאחר קרבות בית עפה – אחיה בן עמי | |||||
עמוס בן צבי | |||||||
אח"י אילת (א-16) | יוסף אלמוג | ||||||
אח"י וג'ווד, אח"י מעוז (ק-24) | מילה ברנר | אריה קפלן | |||||
אח"י הגנה | דוד מימון, | ||||||
יעקב אפשטיין | |||||||
אח"י פלמ"ח | שלמה אראל | ||||||
- ערך מורחב – ההעפלה
בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה שהו מאות אלפי עקורים ביבשת אירופה בחוסר כל. חוסר הברירה מחד, והתקווה היחידה שנותרה מאידך, הובילו לארץ ישראל. היישוב בארץ ישראל וחלקי העם היהודי שלא נפגעו ישירות בשואה הרגישו חובה לאפשר הגעתם. הדבר היה מנוגד לתוכניות של ממשלת בריטניה, שכבר לפני המלחמה הגבילה את העלייה. עם עליית מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, כבר היה ברור שההתחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל לא תתמלא. מתוך כך הפכה ההעפלה לא רק פתרון מעשי למצוקת העקורים, אלא מנוף רב עוצמה במאבק להקים את הבית היהודי בארץ ישראל הלכה למעשה. במילים אחרות, עניין ההעפלה לחוד החנית של המאבק הפוליטי בזירה הבינלאומית. על רקע זה נמשכו המאמצים בהעפלה, על אף ההצלחות המועטות בחדירת המצור היעיל שהושת על ידי הבריטים.
בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר נאמר שיקבע נמל בחוף ארץ ישראל אשר יהיה פתוח לקבל מעפילים יהודים. אך ממשלת המנדט סברה שהדבר יעורר מהומות של הערבים בארץ ישראל ואינו ניתן לביצוע. הבריטים קיבלו לכך תמיכה ממזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ורג' מרשל, שדרש מאנשי הסוכנות היהודית בארצות הברית להפסיק את ההעפלה. לא רק שלא נקבע נמל לפריקת מעפילים אלא הצי הבריטי לא קיבל הוראות להמשיך במניעת ההעפלה.[16] ההעפלה הייתה בעלת חשיבות לאומית חזקה יותר מנושאי כלכלה והיוותה מרכיב בתפיסת הביטחון. האפקט הציבורי בעולם של רצון היהודים לעלות היה חשוב לפני ההחלטה באו"ם, אך גם אחריה היה נכון להמשיך ולהדגיש אותו.
בתקופה שמאז 29 בנובמבר 1947 עד 30 ביוני 1948[17] המשיך זרם שארית הפליטה לנסות להגיע לארץ ישראל באוניות מעפילים. בשלב זה שונתה המדיניות של המוסד לעלייה ב' בכל האמור להתנהגות המעפילים לאחר תפיסתם על ידי הכוחות הבריטים ושילוחם למחנות המעצר בקפריסין. הוחלט כי התנגדות המעפילים והאוניות לגירוש לקפריסין תעשה באפן סמלי בלבד. מטרת ההעפלה לא הייתה רק פתרון לשארית הפליטה הנדים בחוסר כל באירופה, אלא גם פעולת הסברה של הפתרון לעם היהודי בדמות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מטרה שרבים בעם היהודי היו מאוחדים בה. לאור זאת ניתן לראות את ההעפלה כמוצלחת. המגורשים ואזרחי היישוב ראו בגירוש לקפריסין שלב ביניים לקראת עלייתם הקרובה לארץ ישראל.
אנשי היחידה הימית, הפלי"ם, שעסקו בהעפלה, המשיכו בתפקידיהם. האחריות והביצוע היו באחריות המוסד לעלייה ב'.
במהלך המלחמה הועברו 17 אוניות מעפילים מחופים שונים באירופה. מתוכן רק שתי אוניות הצליחו לפרוץ את המצור. האונייה "הפורצים" הנחיתה בתל אביב 167 מעפילים ב-4 בדצמבר 1947, והאונייה "האומות המאוחדות" הגיעה לחוף לנהריה בצהרי 1 ינואר 1948 עם 537 מעפילים.
מעפילי שאר 13 האוניות נתפסו על ידי הבריטים והועברו למחנות המעצר בקפריסין. הפאנים, שתי אניות גדולות - פאן יורק ופאן קרסצנט, הופנו בהסכמה ישירות לקפריסין. ב-18 ביוני 1948 עזבו הפאנים את פמגוסטה והגיעו למפרץ חיפה ללא מעפילים. הבריטים שטרם פינו את הנמל השתלטו על האוניות ועצרו אותן.[18] שתי אוניות מעפילים: "לניצחון" עם 189 מעפילים ו"מדינת ישראל", ועל סיפונן 243 מעפילים הגיעו לחוף תל אביב לאחר הכרזת המדינה, ולא הופרעו על ידי הבריטים.
הבריטים אפשרו להעביר את המעפילים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל אך את הגברים בגיל שירות צבאי החזיקו כעצורים עד ינואר 1949.
אוניות המעפילים
אוניות המעפילים בתקופת מלחמת העצמאות | |||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
שם העפלה | שם ודגל | מפקד וגדעונים | תאריך הגעה | כמות המעפילים | נמל מוצא | גורלה | תמונה |
הפורצים | Marie Annic צרפת | שלום דוליצקי ובנימין גפן | 4 בדצמבר 1947 | 167 | בנדול צרפת | הנחיתה בלא הפרעה בתל אביב.[hebrew 4][19] | |
לא תפחידונו | Saturne Maria Christina, איטליה | גד לסקר וצפורה רוזן | 22 בדצמבר | 850 | איטליה | נתפסה[20] | |
כ"ט בנובמבר | Giovanni Maria צרפת | מרדכי לימון, נמרוד אשל ומנשה בן חיים | 28 בדצמבר 1947 | 680 | צרפת | נתפסה[21] | |
האומות המאוחדות | Archimede איטליה | דוד מימון, שושנה קיני ושושנה כרמלי | 1 בינואר 1948 | 537 מעפילים | איטליה | הורידה בצהרי היום בנהריה.[22] | |
קיבוץ גלויות | Pan York דגל פנמה | גד הילב וקפטן סטיב | 1 בינואר 1948 | ביחד 15,239 | בורגס בבולגריה | הופנו ישירות לקפריסין.[23] | |
עצמאות | Pan Crescent פנמה | יצחק (אייק) אהרונוביץ', ויוסי הראל | 1 בינואר 1948 | 15,239ביחד | בולגריה | הקומנדו הבריטי חיבל באניה בעת שנמצאה בתיקונים בוונציה. בהסכמה הופנתה ישירות לקפריסין.[23] | |
ל"ה גיבורי גוש עציון | Silvia Starita איטליה | יצחק לנדואר ויחיאל אדמוני | 31 בינואר 1948 | 274 | איטליה | נתפסה.[19] | |
ירושלים הנצורה | Cicilio, Ambrosiana איטליה | יהודה צרפתי ודני סנדלר | 12 בפברואר 1948 | 670 | צ'יוויטווקיה, איטליה | נתפסה.[24] | |
לקוממיות | Sette Frateli איטליה | יהודה בן-צור, אבנר גלעדואהרון מיכאלי | 20 בפברואר 1948 | 699 מעפילים | צרפת | נתפסה.[25] | |
בונים ולוחמים | Rondina איטליה | משה רבינוביץ' ושמשון לוטן | 28 בפברואר 1948 | 1002 | באקאר, יוגוסלביה | נתפסה[26] | |
יחיעם | Esmeralda איטליה | אלי זוהר גדעונית חנה סרני[hebrew 5] | 28 במרץ 1948 | 769 | איטליה | נתפסה.[27] | |
טירת צבי | Rina Vivara איטליה | בצלאל פלדמן ויוסף לזרובסקי | 12 באפריל 1948 | 798 | פורמיה באיטליה | נתפסה.[28] | |
משמר העמק | San Michele איטליה | דוד איזן, בני ברקוביץ ויוכבד יהל | 24 באפריל 1948 | 550 | צרפת | נתפסה.[29] | |
נחשון הקסטל | Tadorne צרפת | יוסף אלמוג, שלום בורשטיין | 26 באפריל 1948 | 550 מעפילים | צרפת | ספינת המעפילים האחרונה שנתפסה.[30] | |
לניצחון | Tullia Christina איטליה | בני קרביץ וראובן אורן | 17 במאי 1948 | 189 מעפילים | ברינדיזי איטליה | בתל אביב[31][32] | |
מדינת ישראל | Orchidea איטליה | עמי עמיר ועובד שדה | 17 במאי 1948 | 243 | איטליה | בתל אביב.[33] | |
קרב עמק איילון | Fabio | דוד שטרן | 29 במאי 1948 | 706 | בנדול צרפת | ראשונה לעלייה חופשית[34] פרקה בקיסריה. | |
- אונית המעפילים חנה סנש על חוף נהריה 1947 משם נלקחה והושמשה מחדש.
- מעפילים עצורים בידי הבריטים מועברים באוניית גירוש למחנות המעצר בקפריסין.
- אונית המעפילים פאן יורק ממתינה לשחרור עצורי מחנות המעצר בקפריסין.
- קבלת העולים ממחנות המעצר בקפריסין בנמל חיפה קיץ 1948.
פעילות ערביי ארץ ישראל
לערבים תושבי עכו, חיפה, יפו והכפרים במישור החוף היו כלי שיט רבים, שעסקו בדיג ובהברחות סחורה ובני אדם. במשך תקופת המלחמה לא הייתה פעילות עוינת שלהם בים. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בנוכחות המוגברת של משטרת החופים והצי הבריטי נגד מבצעי ההעפלה. ב-18 באפריל 1948 הגיעו ידיעות שהערבים מיפו מתכוננים לתקוף את נמל תל אביב בדרך הים. האיום היה מוחשי כדי להפחיד אוניות זרות מלפעול בנמל אך המתקפה לא יצאה אל הפועל.[35] עם התפתחות המלחמה לרעת הערבים, שימשו כלי השיט המקומיים לבריחה ללבנון, לעזה ולמצרים.
היישוב היהודי והתעבורה בים
היישוב היהודי החדש בארץ ישראל התפתח כשמרכזו בשפלת החוף. סביבו היו מדינות עוינות. הים התיכון היה נתיב בעל חשיבות עליונה למילוי האינטרסים החיוניים של המדינה, ובכלל זאת קשר כלכלי עם מדינות העולם, תנועה חופשית לתגבור כוח האדם ומקלט לשארית הפליטה וערוץ לרכישת חימוש לקראת הלחימה. על כן היה צורך באבטחת היישובים בקו החוף מפני הפגזות מהים והנחתת כוחות אויב.
לפני מלחמת העולם השנייה פעלו שתי חברות בשירות לארץ ישראל: הלויד הימי הארץ ישראלי והחברה לשירות ימי עתיד. בעלי החברה חשבו כי לאחר מלחמת העולם תהיה להם זכות ראשונים בהובלה, אך החלטת הסוכנות היהודית הייתה לחזק חברה שתעמוד בעקרונות: העסקת ימאים יהודים, תישא דגל עברי, תהיה בבעלות יהודים, תשתמש בציוד המיוצר בארץ ישראל ותפעל בקווים החיוניים ליישוב היהודי בארץ ישראל. לכן הוקמה חברת צים ולה ניתנה העדיפות.
מצב החימוש של הכוח הצבאי של היישוב היהודי היה ירוד ביותר. באותה תקופה, אירופה הייתה מלאה בעודפי ציוד צבאי, שנותרו לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילי הרכש של היישוב באירופה קנו כמויות גדולות של נשק ותחמושת, אך העברתם לארץ ישראל חייבה הברחה בדרך הים. אחד התפקידים שהוטלו על הצי הבריטי היה למנוע הברחת ציוד צבאי לצדדים היריבים בא"י דרך הים התיכון, אולם לפחות במקרה אחד איבטח הצי הבריטי, העברת ציוד צבאי, שנקנה על ידי הערבים באירופה, לארץ ישראל [דרוש מקור]. בתקשורת בבריטניה נכתב, שלאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, צפוי שם תוהו ובוהו. ייתכן אף שלממשלת בריטניה היה אינטרס ליצור מצב כזה. כדי להשלים את החלשת היישוב היהודי המשיכה ממשלת המנדט את המחדל בשמירה על הגבולות היבשתיים, ומאות אלפי ערבים ממצרים, ירדן וסוריה נכנסו לארץ ישראל. זאת לפי עדות של קצין נורווגי מוועדת האו"ם. היה ברור שהשלטון הבריטי מסייע לתבוסת היישוב היהודי בארץ ישראל בעימות העתידי עם הערבים.[36]
פרשת מארין קארפ
אוניית הנוסעים האמריקאית "מארין קארפ" שייטה בקו קבוע מניו יורק דרך נמלי בירות, חיפה, אלכסנדריה וחזרה. ב-16 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות, הגיעה האונייה לנמל ביירות, כאשר בין נוסעיה היו גם עולים יהודיים בדרכם לארץ ישראל. צבא לבנון ערך חיפוש על סיפון האונייה, ועצר 69 נוסעים יהודיים בגיל צבא. האניה המשיכה בדרכה והגיעה לנמל חיפה, שם ירדו משפחות העצורים. העצורים הוחזקו כשבויים בלבנון, עד ששוחררו במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ולבנון.[37]
הספנות העברית בתקופת המלחמה
חברת צים וחברת עתיד הפעילו כל אחת שתי אוניות בדגל ממשלת המנדט. הספנות המסחרית לארץ ישראל נעשתה רובה באוניות של חברות זרות. בעת סיום המנדט נטשו כל האוניות הזרות את נמלי הארץ, ואפילו לא המתינו להכרזה המצרית שניתנה בספטמבר 1948 וכוונה רק נגד העברת נשק ועולים. עשרות אוניות שהיו בדרכן לנמלי הארץ קיבלו הוראות לפנות חזרה. את הסחורות שנשארו בבטן האניות פרקו בנמלי הים התיכון. סחורות חיוניות נמצאו במחסני הנמלים בים התיכון. למנוסת בעלי האניות הצטרפו גם חברות הביטוח - נוצר חרם של מובילים ומבטחים שפגע בישראל. החרם נשבר על ידי שותפיה של צים, חברת הריס את דיקסון מלונדון, שהחליטו לבטח סחורות בתנועה לישראל ושכנעו גם אחרים לעשות כך.[38]
כאשר הוכרזה מדינת ישראל עגנה האונייה "קדמה" בפיקודו של רב חובל אנריקו לוי בנמל מרסיי. בטקס חגיגי הורידה את הדגל המנדטורי והניפה במקומו את דגל צי הסוחר הישראלי. ב-17 במאי יצאה "קדמה" מהנמל עם עולים כשדגל ישראל מתנוסס בתורן החרטום. [39]
דגל צי הסוחר הישראלי אושר רשמית שבוע מאוחר יותר, ב-21 במאי 1948.[40] על פי צבי הרמן, הלקח החשוב היה ”מדינת ישראל אינה יכולה להשליך את יהבה על ספנות זרה. ... אם אין צי אניות ראוי לשמו – ישראל מנותקת...”[41] היות שאין צורך בפעילות רבה של ציי האויב, טבעי שבעלי אניות לא ירצו לסכן את רכושם וצוות זר לא מעוניין בסכנות.
בשנת 1949 תוך כדי המלחמה התרחבה חברת צים והפעילה 10 אוניות. הכנסות החברה התקבלו בעיקר מממשלת ישראל ששילמה בעבור השטת העלייה ההמונית.