העפלה מארצות המזרח
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההעפלה מארצות המזרח היא פרק העלייה הבלתי חוקית על פי חוקי המנדט הבריטי ממדינות האסלאם והעולם הערבי לארץ ישראל, בעיקר בדרכי היבשה.
טווח הזמן בו התקיימה עלייה זו נמדד החל מפרסום הספר הלבן הראשון ביוני 1922, שהגביל את העלייה היהודית לארץ, ועד הכרזת המדינה במאי 1948. קיים קושי רב בתיחום ממדי העלייה, אולם מעריכים כי בדרך זו הגיעו לארץ כ-12,000 יהודים.[1]
העולים נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: בני עדות המזרח מקהילות ארצות ערב מצד אחד, ויהודים מאירופה, אשר הגיעו בדרכי היבשה דרך ארצות הבלקן למדינות ערב ומהן אל ארץ ישראל, מן הצד השני. חלקם של היהודים האירופאים היה גדול יותר עד ראשית מלחמת העולם השנייה, אולם במהלך המלחמה ואחריה עלה מספרם של יהודי המזרח.