סוקרנו
מדינאי אינדונזי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סוּקַרְנוֹ (באינדונזית: Soekarno או Sukarno; 6 ביוני 1901 – 21 ביוני 1970) היה מדינאי אינדונזי, נשיאה הראשון של רפובליקת אינדונזיה משנת 1945 ועד להדחתו בשנת 1967. סוקרנו היה ממייסדי המפלגה הלאומית האינדונזית, הכריז על עצמאותה של אינדונזיה מהשלטון ההולנדי, והיה מראשי המאבק בהולנדים בניסיונם לחזור ולהשתלט על המדינה בשנים 1945–1949. אף שאת תקופת נשיאותו של סוקרנו ליוו אקורדים צורמים, ובסופה הוא הודח על ידי הגנרל סוהארטו, דמותו נחרתה בתודעה הלאומית של העם האינדונזי כאב המייסד של הרפובליקה וכאבי האומה[1].
לידה |
6 ביוני 1901 סורבאיה, איי הודו המזרחיים ההולנדים | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
21 ביוני 1970 (בגיל 69) ג'קרטה, אינדונזיה | ||||
שם לידה | Kusno Sosrodihardjo | ||||
מדינה | אינדונזיה אינדונזיה | ||||
מקום קבורה | |||||
השכלה | Technische Hoogeschool te Bandoeng (1926) | ||||
מפלגה | המפלגה הלאומית האינדונזית | ||||
בן או בת זוג |
Siti Oetari (1921–1923) Dewi Sukarno (1962–?) Haryati (21 במאי 1963–1966) Yurike Sanger (6 באוגוסט 1964–1968) Heldy Djafar (1966–1969) Kartini Manoppo (1959–1968) Fatmawati (1 ביוני 1943–1956) Hartini (7 ביולי 1953–?) Inggit Garnasih (24 במרץ 1923–1942) Amelia De La Rama (1964–1967) | ||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
| |||||
חתימה | |||||
סוקרנו נולד ב-6 ביוני 1901 בסורביה, בירתה של ג'אווה המזרחית, לאב אריסטוקרט, מורה בבית ספר יסודי. בעת השלמת לימודיו פגש את חאג' עמר ש'עיד (קרי במאלאית "האג'י עומאר סעיד") ובקצור בתעתיק מהכתיב הלטיני: ה. ו. ס. צ'וקרואמינוטו מי שייסד את "סריכאת אסלאם" – קואופרטיב סוחרי הבד והבטיק של ג'אווה, שהיה גם הבעלים של האכסניה, בה התגורר בעת לימודיו וגם אביה של סיתי אותארי אשתו הראשונה של סוקרנו.
העימות בין הולנד ליפן הקיסרית על השליטה באינדונזיה במלחמת העולם השנייה, הביא להיחלשות שתי המעצמות ולהתחזקות התנועות שתבעו עצמאות, בהובלת סוקרנו. לאחר כניעת היפנים, הכריז סוקרנו ב-17 באוגוסט 1945 על עצמאותה של אינדונזיה[2] וסוקרנו היה לנשיא[3]. סוקרנו הוביל קו של השתחררות מהקולוניאליזם בלי שימוש בכח, אל מול מתנגדים שדרשו פעילות אלימה[4]. בהתאם לקו זה, קרא סוקרנו לברית המועצות, ארצות הברית וסין לשלוח כוחות לסייע לאינדונזים נגד הבריטים[5]. בתחילת 1950 עם קבלת העצמאות של אינדונזיה, הוכרה נשיאותו של סוקרנו על ידי מדינות העולם[6]. סוקרנו קידם ממשל חילוני באינדונזיה הריבונית בהתאם לאידיאל של התנועה הלאומית.
כבר ב-1950 החליף סוקרנו את המשטר הפדרטיבי ברפובליקה ריכוזית, ובשנים הבאות גברו נטיותיו הרודניות. במדיניות החוץ התקרב סוקרנו לסין וברית המועצות[7], יזם מלחמה שנייה נגד הולנד שבה נצחה אינדונזיה, בשנת 1962, ו"עימות" כושל ביותר שנועד למנוע את הקמת מלזיה בשנים 1962–1966 בו הובסה אינדונזיה על ידי כמה ממדינות חבר העמים הבריטי. כלפי פנים ניסה להשליט את התרבות הג'אווית על המיעוטים שביקשו אוטונומיה. בשנים 1959 עד 1965 החיל סוקרנו על המדינה משטר אוטוריטרי שכונה "דמוקרטיה מודרכת". כמו כן, הוא שינה את מדיניות החוץ של אינדונזיה כך שהיא הפכה למדינה בלתי מזדהה. משבר ביחסי אינדונזיה-מלזיה הוביל למעבר חיילים את הגבול ולפרישה זמנית של אינדונזיה מהאו"ם. פריצתה של מלחמה אזורית כוללת נעצרה רק בעקבות פריצת מלחמת האזרחים באינדונזיה. מקורו בפיצול בתוך הצבא האינדונזי בין מחנה השמאל, אשר הזדהה עם המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI) בה תמך סוקרנו, לבין מחנה הימין שנתמך מבחוץ על ידי ארצות הברית, שהחלה לראות בהתקרבות סוקרנו לקומוניסטים איום לאינטרסים שלה באזור. לאחר ניסיון הפיכה קומוניסטי ב-30 בספטמבר 1965, השתלט הצבא, בפיקוד הגנרל סוהארטו, על המדינה כשהוא מדכא באכזריות את המרד הקומוניסטי.
על אף נסיונותיו של סוקרנו לחזק מחדש את מעמדו הפוליטי, הוא נאלץ ב-11 במרץ 1966 להעביר סמכויות פוליטיות וצבאיות חשובות לסוהארטו, שבאותו זמן כבר היה בתפקידו הרשמי מפקד כוחות היבשה של אינדונזיה. ב-11 במרץ 1967 הודיע סוהארטו - בתמיכת המערב - על הדחתו של סוקרנו, ואספת המחוקקים העממית הזמנית (MPRS) אישרה את מינוי סוהארטו לנשיא בפועל. האחרון נותר בתפקידו עד להתפטרותו בשנת 1998. סוקרנו הפך לנתון במעצר בית בבית הנופש שלו בבוגור, עד מותו בשנת 1970 בגיל 69. בתו, מגוואטי סוקרנופוטרי, הייתה הנשיאה החמישית של אינדונזיה.