בג"ץ שדולת הנשים בישראל
פסק דין / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בג"ץ 453/94 ובג"ץ 454/94 שדולת הנשים בישראל נגד מדינת ישראל ואחרים הוא פסק דין שניתן ב-1994 וידוע גם בשם "בג"ץ הדירקטוריונים". שדולת הנשים בישראל הגישה שתי עתירות לבג"ץ נגד ממשלת ישראל, שר התחבורה, שר האנרגיה והתשתית ושר האוצר בעניין אי חוקיות המינויים לדירקטוריונים ברשות הנמלים והרכבות ובחברת בתי הזיקוק לנפט בע"מ, המתבטא באי יישום החובה המוטלת על השרים בסעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, לחתירה לייצוג הולם של נשים בדירקטוריונים.[1]
מידע החלטה | |
---|---|
ערכאה | בית המשפט העליון |
תאריך החלטה | 1 בנובמבר 1994 |
החלטה | |
העתירה התקבלה. בית המשפט העליון ביטל את המינויים של שלושת הדירקטורים אשר מונו שלא כדין ותוך הפרת הוראות חוק החברות הממשלתיות סעיף 18א. כמו כן בית המשפט הורה לכל אחד מהשרים שבידם הופקדה הסמכות למינוי הדירקטורים לקיים מחדש את הליכי מינוי הדירקטורים תוך כיבוד ומימוש התכלית והחובה שעוצבה בתיקון לפקודת החברות, כלומר מתן ביטוי הולם לייצוגם של שני בני המינים. | |
חברי המותב | |
חברי המותב | אליהו מצא, יעקב קדמי ויצחק זמיר |
דעות בפסק הדין | |
דעת רוב | השופטים מצא וזמיר: |
דעות נוספות | השופט קדמי: |
פסק הדין מהווה פריצת דרך ומתן הכרה תקדימית בצדקתו ובנחיצותו של מכשיר העדפה מתקנת לצורך ביעור נזקי האפליה של נשים בשל מינן. בית המשפט הכיר בחיוניות השימוש בהעדפה מתקנת לשם השגת היעד החברתי שהוא אחד מאדני הדמוקרטיה – השוויון בין המינים. רק לאחר התערבות בג"ץ בעניין (1994) החל החוק להיות מיושם, ובזכות זאת זאת עלה שיעור הנשים בדירקטוריונים משיעור מזערי לשיעור של כ-30%[2]