בית קברות יהודי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בית קברות יהודי (או בית עלמין, בית עולם, בית החיים, בית שלום) הוא בית קברות בו טומנים היהודים את מתיהם, על פי המסורת היהודית.
אדמת בית העלמין נחשבת לקדושה, וטקס קידוש מיוחד מתקיים עם חנוכתו. על פי המסורת היהודית, שטחי קבורה יהודיים הם אתרים קדושים, ועליהם להישאר ללא הפרעה לתמיד. הקמת בית קברות היא אחת העדיפויות הראשונות של קהילה יהודית חדשה. בית קברות יהודי נרכש בדרך כלל ונתמך בכספים קהילתיים.[1]
גילוי כבוד ראוי למתים ("כבוד המת") הוא עיקר חשוב בהלכה היהודית. הקשר בין הנשמה לגוף האדם לאחר המוות הוא היבט מהותי באמונה היהודית בנצחיות הנפש. לפיכך, הפרעה למתים, הפקת תועלת מגופה או מקבר, או פעולה בכל דרך העלולה להיתפס כ"לעג של חסרי ישע" ("לעג לרש"), כמו הערות גנאי או בדיחה. כמו כן, אכילה, שתייה או עישון, אסורים בנוכחות המתים.[2]
גילוי כבוד ראוי למתים מחייב גם קבורה מכובדת, ויתור על מגבלות רבניות מסוימות בשבתות ובחגים דתיים כדי להבטיח טיפול הולם במתים, ניקוי פולחני (טהרת המת) והלבשת הגוף בתכריכים לפני הקבורה, וכללים הנוגעים להתנהלות תקינה בבית קברות.