דימוי עצמי
תכונות שהפרט מייחס לעצמו / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דימוי עצמי הוא מושג רב ממדי המשקף את מכלול התפיסות, העמדות, הרגשות, האפיונים הפיזיים וההתנהגות שהפרט מייחס לעצמו באופן סובייקטיבי.[1] הגדרתו ומהותו של מושג זה נתונים במחלוקת בקרב התאורטיקנים השונים.
התפיסה המחקרית הרווחת מתייחסת לדימוי העצמי כתכונה דינאמית, נלמדת על ידי הפרט במהלך חייו ומתפתח ללא הרף, כפועל יוצא מחוויותיו של הפרט, האינטראקציה שלו עם "אחרים משמעותיים" ומגעו עם סביבתו.[2][3] מנגד, חוקרים אחדים מתייחסים לדימוי העצמי כתכונת אישיות מולדת, דהיינו היא מובנת באדם פנימה. את התכונה הזו מביא הפרט עמו אל סביבתו, כאשר היא כבר מגובשת ומעוצבת וכמעט ואינה מושפעת מהתנסות בסביבה.[2]
הספרות המקצועית מלמדת כי הדימוי העצמי והתפתחותו אצל הפרט מושפעים ממשתנים שונים מגוונים, כאשר העיקריים הם: גיל – כך שצעירים הם פחות בטוחים במושג העצמי וכי הביטחון העצמי שלהם גובר עם הגיל ונעשה יותר ברור ויותר מוגדר.[4] כמו כן, משתנים משמעותיים בהתהוות הדימוי העצמי הם מגדר[5][6], הכנסה ומצב חברתי-כלכלי[7], המצב הבריאותי[8], אתניות[9], והדימוי הגופי של הפרט[10].
לדימוי העצמי יש השפעה מכרעת על ההתנהגות, ומצב הבריאות הנפשית ותפקודו של האדם. כך, שככל שהדימוי העצמי גבוה יותר, התפקוד יעיל יותר, ככל שהדימוי העצמי נמוך, יעילות התפקוד נפגמת.[11]