דנובה
נהר באירופה המתחיל במערב גרמניה, חוצה את אוסטריה, הונגריה ורומניה ונשפך לים השחור / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דַנוּבָּה (בגרמנית: Donau; ברומנית: Dunăre; בהונגרית: Duna; בבולגרית: Дунав; בסרבו-קרואטית: Dunav; בסלובקית: Dunaj; באוקראינית: Дунай) הוא הנהר השני באורכו באירופה, אחרי נהר הוולגה. אורך הדנובה תלוי בקביעת נקודת המוצא - מהעיירה דונאושינגן, מקום המפגש בין נחל הברג ונחל הבריגאך האורך הוא 2,852 ק"מ וממוצא הברג האורך הוא 3,019 ק"מ. אורך הנהר וגם רוחבו הצטמצמו במהלך מאתיים השנים האחרונות כתוצאה מפעולות אנושיות[2].
גשר מריה-ואלריה על הדנובה המחבר בין הונגריה ובין סלובקיה | |
מידע כללי | |
---|---|
אורך | 2,852 ק"מ |
ספיקה ממוצעת | 6,700 מ"ק לשנייה |
אגן ניקוז | 795,686 קמ"ר |
מוצא | בריגאך (48°6′24″N 8°16′51″E), ברג (48°5′44″N 8°9′18″E) |
גובה מוצא הנהר | 925 מטרים |
יובלים | יובלי הדנובה |
שפך | הים השחור (45°13′3″N 29°45′41″E) |
מדינות באגן הניקוז |
רומניה רומניה (29% מהאגן) הונגריה הונגריה (11.6%) סרביה סרביה (10.2%) אוסטריה אוסטריה (10%) גרמניה גרמניה (7%) בולגריה בולגריה (5.9%) סלובקיה סלובקיה (5.9%) בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה (4.6%) קרואטיה קרואטיה (4.4%) אוקראינה אוקראינה (3.8%) צ'כיה צ'כיה (2.9%) סלובניה סלובניה (2%) מולדובה מולדובה (1.6%) מונטנגרו מונטנגרו (0.9%) שווייץ שווייץ (0.2%) איטליה איטליה פולין פולין אלבניה אלבניה מקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית[1] |
| |
למעלה: נהר הדנובה, מודגש, ויובליו למטה: אגני הניקוז של יובלי הדנובה העיקריים לפי מדינות | |
נהר הדנובה הוא החלק המרכזי במערך של תעלות מים חפורות המאפשרות שיט רצוף מקונסטנצה שברומניה ועד רוטרדם שבהולנד תוך חציית אירופה.
בכתבים היוונים הקדומים הנהר מכונה איסטרוס (Ἴστρος), היסטר, דאנאיסטר ובכתבים הלטיניים בשם דאנוביוס (Danuvius).
השם דאנוביוס הוא אחד ממספר שמות נהר אירופיים שמקורם במילה הפרוטו-הודו-אירופאית דאנו (da-nu), שמשמעה "נהר". שמות אחרים של נהרות באירופה, הנגזרים מאותו השורש, הם: נהר דווינה, נהר דון, נהר סוורסקי דונץ, נהר דנייפר, נהר דניסטר ונהר דונסה. בשפה הסנסקריטית ריגוודית, "דאנו" פירושו "נוזל" או "ירידה". באווסטית, פירוש המילה הוא "נהר".
במיתולוגיה יוונית איסטרוס הוא בנם של טתיס ושל אוקיינוס. משמו הרומי של הנהר נגזר גם השם דנוביוס (Danuvius)[3], שמו של אל נהר הדנובה הרומי.
השמות האלה גרמו גם לאי הבנות - באגדה על הפלגת הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב מסופר שהם הפליגו מהים השחור במעלה ה"איסטרוס" וחזרו באמצעות נתיב אחר של הנהר אל הים התיכון. דיודורוס סיקולוס הבין כבר במאה הראשונה, שמדובר בטעות והעלה את ההשערה שהיה בלבול בין "איסטרוס" ובין חבל הארץ הקרוי איסטריה.
הדנובה נובע באזור היער השחור בגרמניה ונשפך לים השחור דרך כמה זרועות העוברות בצורת דלתה בתחום רומניה ואוקראינה. הנהר עובר דרך 10 מדינות, כשהוא מתפצל ומתאחד שוב ושוב ובדרכו חוצה את ערי הבירה וינה, ברטיסלאבה, בודפשט ובלגרד. הדנובה הוא אחד מנתיבי המים הבינלאומיים החשובים ביותר. זהו הנהר היחיד הזורם ממרכז אירופה לים השחור, ועל כן הוא אחד האמצעים העיקריים לתעבורה של סחורות בין מרכז ומזרח אירופה.
הנהר יצר מעבר נוח, שעודד התיישבות על גדותיו. הנהר עובר בדרכו הרים, רמות ומישורים ומשקה שטח של 805,300 קילומטרים רבועים המהווים 8% משטח יבשת אירופה. שרשראות ההרים מחלקות את הנהר לשלושה מקטעים נבדלים, האזור האלפיני, האזור הפאנוני והאזור הקרפטי עד הים השחור. אורך המקטע האלפיני הוא בן 1,060 קילומטרים, מהמקורות ועד ברטיסלבה ומתאפיין בערוצים צרים ועמוקים וגדות תלולות. רוחב הדנובה עד אולם נע בין 20 ובין 100 מטרים; רוחבה מאולם עד וינה נע בין 100 ובין 350 מטרים ומהירות הזרימה נעה בין 1 ל-2.8 מטרים בשנייה[4]. המקטע הפאנוני, באורך 725 קילומטרים, הוא מברטיסלבה ועד שערי הברזל והמקטע האחרון, הקרפטי, בן 1,075 קילומטרים, כולל את כל הדרך משערי הברזל ועד השפך בים השחור. קטע הנהר באזור גבול רומניה והונגריה נקרא קלחות הדנובה.
במקטע העליון הדנובה מקבל את מימיהם של יובלים אלפיניים, כשהשופע ביניהם הוא האין, שמגיע מהרי שווייץ לדנובה עם ספיקה של 810 מטרים מעוקבים בשנייה, ספיקה שעולה על תפוקת הדנובה עצמה, שתפוקתה כאן היא רק 660 מטרים מעוקבים בשנייה. מכאן הדנובה מקבל אופי של נהר ואחרי אולם העומק המינימלי מאפשר כבר שיט נהרות.
בברטיסלבה חודר הדנובה למישור ההונגרי הקטן וכאן מתפצל הנהר לשלוש זרועות, בצפון הדנובה הקטנה ובדרום מוסון הדנובה. בהמשך מתאחדות הזרועות בחזרה עם הדנובה. בין הזרוע הדרומית ובין הדנובה נוצר כך האי זיגטקוז ובין הזרוע הצפונית והדנובה נוצר אי השיפון הגדול. באזור זה הדנובה נעה במתינות, במהירות של 0.3 עד 1.1 מטר בשנייה. אחרי בודפשט הדנובה חודר למישור הפאנוני, שבו הוא קולט את מימיהם של יובלים גדולים ושופעים: דראווה, טיסה וסאווה.
מאז 1992 מחובר הדנובה לנהר המיין (נהר) דרך תעלת מיין–דנובה, ובכך מחבר את הים השחור למערב אירופה.
במהלך דרכו מהמוצא ועד השפך בים השחור הדנובה פוגש וקולט את מימיהם של יותר מ-300 יובלים. בטבלה המוצגת, כאן, למטה, יפורטו היובלים שאורכם מעל 140 קילומטרים. הטבלה מוגשת לפי סדר היובלים מהמוצא ועד השפך.
שם היובל | גדה | מרחק מהשפך (ק"מ) | אורך היובל (ק"מ) | ספיקה (מ"ק/שנייה) | הערות |
---|---|---|---|---|---|
אילר | ימין | 2587.9 | 147 | 71 | |
לך (נהר) | ימין | 2496.4 | 264 | 114 | |
אלטמול | שמאל | 2411.6 | 220 | 16 | |
נאב (נחל) | שמאל | 2385.3 | 165 | 50 | |
רגן | שמאל | 2379.2 | 169 | 40 | |
איזר (נהר בגרמניה) | ימין | 2281.7 | 295 | 175 | |
אין (נהר) | ימין | 2225.2 | 518 | 738 | |
טראון (נהר) | ימין | 2125 | 153 | 135 | |
אנס (נהר) | ימין | 2111.8 | 254 | 195 | |
קאמפ (נהר) | שמאל | 1985 | 153 | 9 | |
מוראבה | שמאל | 1880.3 | 358 | 109 | |
לייתה | ימין | 1830 | 180 | 10 | |
ראבה (נהר) | ימין | 1794 | 250 | 18 | |
ואה (נהר) | שמאל | 1765 | 403 | 152 | |
הרון | שמאל | 1716 | 298 | 55 | |
איפל | שמאל | 1708.2 | 233 | 21 | |
דראווה | ימין | 1382.5 | 749 | 670 | |
טיסה (נהר) | שמאל | 1214.5 | 1308 | 813 | הארוך ביותר |
סאווה | ימין | 1170 | 945 | 1722 | השופע ביותר |
טימיש | שמאל | 1150 | 359 | 47 | |
מוראבה הגדולה | ימין | 1104.5 | 185 | 255 | |
טימוק הגדול | ימין | 845.7 | 203 | 24 | |
ז'יו | שמאל | 691.6 | 331 | 94 | |
איסקר (נהר) | ימין | 637 | 368 | 54 | |
אולט (נהר) | שמאל | 600.6 | 737 | 90 | |
יאנטרה | ימין | 536.7 | 285 | 47 | |
ודאה | שמאל | 530 | 224 | 12 | |
ארג'ש (נהר) | שמאל | 432 | 327 | 73 | |
יאלומיצה | שמאל | 231.1 | 417 | 40 | |
סירט (נהר) | שמאל | 155.1 | 596 | 230 | |
פרוט (נהר) | שמאל | 134.1 | 953 | 110 |
בדרכו עובר נהר הדנובה בקרבתם של יישובים רבים, חלקם ממש על גדותיו, חלקם בעלי נמלים בהם עוגנים כלי שיט השטים במימי הדנובה, חלקם בעלי תעשייה הנעזרת במי הדנובה או משווקת את תוצרתה בעזרת כלי שיט המפליגים במי הדנובה. ברשימה המופיעה כאן, למטה, מופיעות הערים הגדולות ביותר לפי מיקומם, בתחילה הקרובות יותר למוצא הנהר ובהמשך הקרובות יותר לשפך הנהר.
- גרמניה אולם - גרמניה
- גרמניה אינגולשטאדט - גרמניה
- גרמניה רגנסבורג - גרמניה
- אוסטריה לינץ - אוסטריה
- אוסטריה וינה - בירת אוסטריה
- סלובקיה ברטיסלאבה - בירת סלובקיה
- הונגריה גיור - הונגריה
- הונגריה בודפשט - בירת הונגריה
- סרביה נובי סאד - סרביה
- סרביה בלגרד - בירת סרביה
- רומניה דרובטה-טורנו סברין - רומניה
- בולגריה רוסה - בולגריה
- רומניה בראילה - רומניה
- רומניה גאלאץ - רומניה
- רומניה טולצ'ה - רומניה
בהיות נהר הדנובה מכשול טבעי משמעותי למעבר בני אדם הוא שימש ועדיין משמש גם כגבול מדיני בין מדינות שונות. כשהנהר מפריד בין שתי מדינות, הגבול אמור לעבור במרכז הנהר, במרחק שווה משתי הגדות. איים בנהר משתייכים לריבון על הגדה הקרובה יותר. הדנובה מהווה גבול בין סלובקיה ובין הונגריה, באזור בו היא מתפצלת לשלוש זרועות היוצרות שני איים גדולים, האחד, אי השיפון הגדול, בסלובקיה והשני, זיגטקוז, בהונגריה.
במאות הראשונות של הספירה הנוצרית הדנובה היווה הגבול הצפוני של האימפריה הרומית[5].
פליטים מארצות אחרות מנסים לחצות את גבולות אירופה בשיט על הדנובה[6]. ניסיונות של פליטים "לגנוב" את הגבול באזור הדנובה מסתיימים לעיתים בטביעת המנסים[7][8].
המחלוקת בין סרביה ובין קרואטיה
בין סרביה ובין קרואטיה יש מחלוקות בנוגע לגבול באזור בו עוברת הדנובה - הן חלוקות על הגבול המסומן על ידי הנהר, כי הנהר שינה את מסלולו בעקבות עבודות הנדסיות במאה ה-19, לכן יש מסלול נוכחי ומסלול קודם. סרביה מתעקשת על המסלול הנוכחי של הדנובה וקרואטיה תובעת את הגבול על פי המסלול הישן יותר של הדנובה, גבול שהיה בין שתי המדינות בתוך הפדרציה היוגוסלבית, לפני התפרקות יוגוסלביה ומלחמת העצמאות של קרואטיה.
סכסוך הגבולות כולל גם שני איים על הדנובה, ווקובאר ושרנגרד. שני האיים נושאים שמות של שני יישובים קרואטיים סמוכים, אבל נמצאים תחת שליטה סרבית. קרואטיה טוענת לריבונות עליהם על פי פסיקה של ועדת תיווך אירופית[9] וסרביה טוענת לבעלות עליהם על פי קרבתם לגדה הסרבית.
ליברלנד
מחלוקת הגבולות בין סרביה ובין קרואטיה יצרה כמה כיסים טריטוריאליים שנויים במחלוקת, משני צידי הגבול בין שתי המדינות. על הכיסים הצהובים (ראו תרשים בצד שמאל) יש תביעות משני הצדדים. על הכיסים הירוקים אין תביעות כלל, כי לפי הטענות הסרביות טריטוריות אלה שייכות לקרואטיה ולפי הטענות הקרואטיות הן שייכות לסרביה. התנערות שתי המדינות מתביעת טריטוריות אלה יצרה טרה נוליוס. הפוליטיקאי הצ'כי Vit Jedlika ניצל וקום זה והכריז על חצי אי בדנובה כמדינה לכאורה בשם "ליברלנד" (השם המלא בצ'כית הוא: Svobodná Republika Liberland), מדינה ללא אוכלוסייה, שאף מדינה אחרת לא הכירה בקיומה[10].
ממלכת אנקלווה
לפי הדוגמה של ליברלנד, בטריטוריות של יוגוסלביה לשעבר, הוכרזה עוד מדינה לכאורה, "ממלכת אנקלווה" (Kingdom of Enclava). המדינה הוכרזה על ידי הפולני פיוטר וורז'ינקיביץ' וידידיו, ששהו באפריל 2015 בסלובניה. ההכרזה הייתה תחילה לגבי טרה נוליוס בגבול קרואטיה עם סלובניה ובהמשך הכלילו בטריטוריה של ממלכת אנקלווה גם את כיס מספר 1 (ראו תרשים) על חוף הדנובה, בגבול עם סרביה[11].
אונגל
לפי הדוגמה של ליברלנד, במאי 2015, בסופיה שבבולגריה, הכריזו אזרחים בולגרים והונגרים על הקמת אונגל (השם המלא בבולגרית הוא: Eкологично Дунавско Княжество Онгъл), מדינה לכאורה באותן טריטוריות של טרה נוליוס. הם הכריזו על משטר של מונרכיה אבסולוטית. גם מדינה זו לא זכתה להכרה של אף מדינה אחרת[12].
גבולות רומניים
לאחר שנסיכויות הדנובה זכו בעצמאותן, היווה דנובה הגבול בינן ובין האימפריה העות'מאנית. לאחר שגם סרביה ובולגריה זכו לעצמאותן, הדנובה סימנה חלק מהגבול בין סרביה ובין רומניה וחלק גדול מהגבול בין בולגריה ובין רומניה. הזרוע המזרחית של שפך הדנובה היוותה גבול בין רומניה ובין האימפריה הרוסית ולאחר מכן בין רומניה ובין ברית המועצות. לאחר התפרקות ברית המועצות היא מהווה גבול בין אוקראינה ובין רומניה. נהר הפרוט, יובל של הדנובה, מהווה גבול בין רומניה ובין מולדובה. הבדלים במיסוי בין המדינות יוצרים פיתוי להברחת סחורות מעבר לגבול, כמו הברחת סיגריות ממולדובה לרומניה[13].
שינוי גבולות כדי להגיע לדנובה
לאחר קבלת עצמאותה חיפשה מולדובה פתרון לכך שאין לה יציאה לים. ב-23 באוקטובר 1992 נערך פרוטוקול בין שתי המדינות, מולדובה ואוקראינה וב-1999 חתמו, הפוליטיקאי המולדובני וסילי שובה והאוקראיני פטרו פורושנקו, על הסכם בו מולדובה מעבירה לאוקראינה שטחים בקרבת הדניסטר בגודל של 10.5 קילומטרים רבועים, שטחים הכוללים את אזור הכביש האוקראיני ובתמורה מעבירה אוקראינה לידי מולדובה שטח דומה באזור ג'יורג'יולשט על חוף הפרוט בשפך שלו לדנובה, בקרבת הגבול הרומני, שטח הכולל חוף, שנוצל בהמשך לבניית נמל ג'יורג'יולשט, הנמל המולדבי היחיד, אליו יכולות להגיע ספינות ים[14].
השטח המכוסה במי הדנובה גדול למדי, אף על פי שהוא קטן או גדל בהתאם לספיקת הנהר ויובליו. בשטח הזה יש 912 איים עם שטח מצטבר של 138,000 הקטרים[15]. האיים מתחילים להופיע כשהזרם מתרחב ועוצמתו יורדת. מספר האיים משתנה בהתמדה, כי זרם הנהר מכרסם בחופי האיים עד כדי הריסתם הגמורה של איים מסוימים ובו זמנית מביא סחופת, שמרחיבה איים קיימים או אפילו יוצרת איים חדשים. תהליכים אלה גורמים לכך שחופי האיים גבוהים מהקרקע בתוך האי, שם נוצרים מקווי מים ותעלות המוצפים בעת עליית מי הדנובה.
בחלק מהאיים, דוגמת האי צ'פל, יש מתיישבים וברבים מהם יש צמחייה ובעלי חיים. אדה קלה היה אי על הדנובה בדרום מערב רומניה, בסמוך לגבול עם סרביה. אורך האי היה כ-1,7 קילומטרים ורוחבו 500 מטר. במסגרת בניית אגם הצבירה עבור תחנות הכוח ההידרו-חשמליות של רומניה וסרביה (בתחילה יוגוסלביה) בשערי הברזל הוצף האי. על האי חיו, לפני הצפתו, כ-600 תושבים, מרביתם ממוצא טורקי, שהתפרנסו מגידול עצי פרי וורדים, מהם הופקו שמן ורדים ובושם ורדים, תיירות ומסחר. התושבים פונו ופוצו חלקית. חלקם עקרו לאי שימיאן הקרוב, חלקם עברו לדוברוג'ה וחלקם היגרו לטורקיה. מבנים היסטוריים וקברים הועברו לאי שימיאן בכוונה להפכו לאתר תיירות[16].
כפי שפעולות האדם הביאו להיעלמות האי אדה קלה, פעולות אדם אחרות גם יצרו איים, כמו במקרה של אי הדנובה, שנוצר בעקבות עבודות חפירה, שנועדו למנוע הצפות של הדנובה.
על האי הגדול של בראילה יש את החווה החקלאית הגדולה ביותר באירופה וגם המתקדמת ביותר[17].
בתקופות שפל בשפיעת הדנובה מופיעים איים חוליים קטנים מול גאלאץ. אורך האי הגדול כ-300 מטר ורוחבו עשרה מטרים. במזג אוויר מתאים תושבי האזור מפליגים בסירות אל האי, משתזפים שם ועוסקים בדיג[18].
החי והצומח באיי הדנובה
צמחיית איי הדנובה מתאפיינת בעמידות להצפות. העץ הנפוץ ביותר הוא ערבה לבנה (Salix alba) והשני הוא צפצפה שחורה (Populus nigra) ויש גם מינים נוספים של צפצפות ואולמוס לבן ועוד. יש גם שיחים שונים ומטפסים כמו גפן בר. באיים צומחים עשבים רבים ומגוונים החובבים רטיבות.
איי הדנובה מארחים כ-1,100 זנים של יצורים חיים, מתוכם 770 זני חסרי חוליות, כולל 35 זני חלזונות. כ-65 זני דגים חיים בתעלות ובביצות שבאיים. לכך יש להוסיף 10 זני דו-חיים ושמונה זני זוחלים. האיים משחקים תפקיד חשוב עבור 160 זני עופות המשתמשים בהם לצורכי קינון, תחנות נדידה וגם שהיה חורפית. על האיים חיים גם 26 זני יונקים שונים הכוללים מכרסמים, לוטרות, אייל הסבך, שועלים, חתולי בר, חמוס מבאיש ועטלפים[19].
רוחב הדנובה מחייב קיומם של גשרים לצורכי מעבר מגדה אחת לשנייה. המעבר דרוש לצרכים אזרחיים, כמו מסחר וביקורים, אך גם לצרכים צבאים, כמו מעבר צבאות ואספקה עבורם. הגשר הראשון על הדנובה, המוזכר על ידי הרודוטוס בהיסטוריה, הוא גשר האוניות, שנוצר עבור דריווש הראשון, בעת מלחמתו נגד הסקיתים[20].
- ערך מורחב – גשר טראיאנוס
לאחר המלחמה הראשונה של האימפריה הרומית בממלכת דאקיה יזם טראיאנוס בניית גשר על הדנובה, גשר טראיאנוס, שנבנה על ידי אפולודורוס מדמשק ושימש את הצבא הרומאי במלחמה השנייה נגד ממלכת דאקיה. הגשר היה באורך 1135 מטרים ושרידים ממנו קיימים עדיין[21]. מאז אפולודורוס אדריכלים רבים בנו גשרים מעל הדנובה, כדי לאפשר מעבר מגדה אחת לראותה. בשנת 328, בהוראת קונסטנטינוס הגדול, נבנה מעל הדנובה הגשר הגדול ביותר בעולם העתיק, גשר קונסטנטין הגדול[22].
הגשרים בבודפשט
בודפשט, בירת הונגריה, היא, אחרי וינה, הגדולה בערים דרכן עוברת הדנובה ומשום כך מודגש בה הצורך בגשרים. בין צדה המערבי והמזרחי של הדנובה, בעבר שתי ערים נפרדות, שנקראו "בודה" ו"פשט", מחברים 15 גשרים. במרכזה של בודפשט ארבעה גשרים היסטוריים, המהווים עורק תחבורה מרכזי בעיר ואף שכיות חמדה תיירותיות[23].
הגשרים מופיעים לפי הסדר מצפון לדרום.
גשר מרגיט (Margit híd)
- ערך מורחב – גשר מרגיט
הגשר, שנבנה בשנת 1876, מחבר את האי מרגיט עם בודה ופשט. בתחילה נבנה הגשר ללא גישה לאי, אך זו נוספה בשנת 1900.
גשר השלשלאות (Lánchíd)
- ערך מורחב – גשר השלשלאות
גשר השלשלאות (Lánchíd) גשר הקבע הראשון על פני הדנובה נבנה בין 1839 ל-1849. הגשר תוכנן בידי האנגלי ויליאם טירני קלארק, ונבנה בידי המהנדס האנגלי אדם קלארק. בשני קצות הגשר פסלי אריות מעוטרים. במהלך מלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר, אך נבנה מחדש בשנת 1949. הגשר מוביל אל מנהרה החצובה בהר מתחת לגבעת המצודה, ואורכה 350 מטר. המנהרה נפתחה בשנת 1856. בכיכר אדם קלארק שליד הגשר, נמצא מונומנט בגובה שלושה מטרים העשוי אבן גיר בצורת הספרה 0 - זהו קילומטר אפס של בודפשט ושל הונגריה כולה. מראהו של הגשר, כאשר מצדו האחד גבעת המצודה והמונומנטים הלאומיים שעליה, ומצדו השני בניין הפרלמנט, הוא אחד המראות היפים בבודפשט.
גשר ארז'בט (אליזבת)
- ערך מורחב – גשר אליזבת
גשר ארז'בט (Erzsébet híd) קרוי על שמה של מלכת הונגריה, אליזבת (סיסי) שנרצחה בשנת 1898. פסלה של סיסי ניצב בצדו המערבי של הגשר. הגשר נבנה בשנת 1903 ובעת בנייתו היה הגשר הארוך בעולם שאינו נסמך על עמודי תמיכה במרכזו. במלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר ונהרס, אך תוכנן מחדש ונבנה שוב בשנת 1964.
גשר החירות
- ערך מורחב – גשר החירות
גשר החירות (Szabadság híd) נבנה בשנת 1896 לרגל חגיגות אלף השנים לכיבושה של הונגריה בידי המדיארים. במקור נקרא הגשר על שם הקיסר פרנץ יוזף, שגם חנך אותו. מצדו האחד השוק המקורה של בודפשט, ומצדו השני גבעת גלרט. גם גשר זה נהרס בזמן מלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש.
הגשרים ברומניה
- ערך מורחב – גשר המלך קרול הראשון
ברומניה הוקם לראשונה גשר מעל הדנובה לקראת סוף המאה ה-19 וזה היה גשר המלך קרול הראשון, בזמנו הגשר הארוך ביותר באירופה[24].
גשרי הדנובה במלחמות
משחר ההיסטוריה שימשו הגשרים מעל הדנובה לצורכי מלחמה, חלקם גשרים בנויים, כמו גשר טראיאנוס וחלקם גשרים מאולתרים, גשרי אוניות או סירות, שאפשרו העברת כוחות מגדה אחת לגדה השנייה. המלחמה הייתה זרז לבניית גשרים, אך גם להריסתם, כשצורכי הלוחמים מצד זה או אחר הכתיבו זאת, כדי למנוע או להכביד על תנועות צבא של האויב.
בתחילת מלחמת העולם השנייה צורכי המלחמה הובילו לבניית גשר מעל הדנובה - בין טורנו מגורלה הרומנית ובין ניקופול הבולגרית (שתי המדינות היו בנות ברית של גרמניה הנאצית) בנה צבא גרמניה, במרץ 1941, גשר שנועד להעברת הצבא הגרמני לכיוון גבול יוון, כדי לקחת חלק במבצע מריטה[25].
גשר המלך קרול הראשון נפגע במהלך שתי מלחמות העולם. גשר המלך קרול הראשון מורכב משני גשרים נבדלים, האחד מעל האפיק הראשי של הדנובה והשני מעל זרוע בורצ'אה, בביצת יאלומיצה. במלחמת העולם הראשונה, הצבא הרומני, שנסוג מפני הצבא הגרמני, חיבל בגשרים - הם תוקנו לאחר המלחמה. במלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, הגשרים הופצצו על ידי מטוסים סובייטים ונפגעו קשה - לקח ארבעה חודשים להשיב אותם לתפעול[26].
בשנת 1999, עקב הפצצת והריסת שלושה גשרים בנובי סאד על ידי כוחות נאט"ו, במסגרת מבצע כוח מאוחד, נפגעה קשות התעבורה בנהר הדנובה בתחומי סרביה, נזק שתוקן רק בשנת 2002[27].
תעלת מיין-דנובה
- ערך מורחב – תעלת מיין-דנובה
תעלת מיין–דנובה, המכונה גם בשם "תעלת אירופה", היא תעלה חפורה בבוואריה, באורך 171 קילומטרים, המחברת החל מ-1992, את הנהרות מיין ודנובה במסלול המאפשר שיט נהרות. התעלה הזאת היא חלק מדרך השיט החוצה את אירופה מרוטרדם עד קונסטנצה.
תעלת דנובה–הים השחור
- ערך מורחב – תעלת דנובה–הים השחור
תעלת דנובה–הים השחור, המכונה ברומניה גם בשם "Magistrala Albastră" ("הדרך המהירה הכחולה")[28], היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה מתאימה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור, ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה שעל הים השחור עד רוטרדם שלחוף הים הצפוני ולאוקיינוס האטלנטי.
עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת בוצעו בין 1984 לבין 1987[29]. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מניבות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה.
במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה.
תעלת דנובה–הים השחור (אוקראינה)
- ערך מורחב – תעלת דנובה–הים השחור (אוקראינה)
תעלת דנובה–הים השחור הידועה גם כתעלת ביסטרי היא תעלת שיט חפורה בשטח אוקראיני המאפשרת שיט בין הדנובה ובין הים השחור.
התעלה, שעבודות לחפירתה התחילו ב-2004, היא בת 162 קילומטרים ומיועדת לכלי שיט עם שוקע של עד 7,2 מטרים. התעלה מתחרה מסחרית בתעלת סולינה הסמוכה, ברומניה, לכן חפירתה הובילה למתיחויות בין שתי המדינות.
תעלת דנובה-בוקרשט
- ערך מורחב – תעלת דנובה-בוקרשט
תעלת דנובה-בוקרשט הייתה פרויקט שנועד לאפשר שיט נהרות מבוקרשט לים השחור דרך הדנובה.
העבודות לביצוע הפרויקט החלו ב-1986, אך ב-1989, לאחר המהפכה הרומנית, נפסקו לחלוטין, אף על פי שכבר בוצעו 70% מהפרויקט. קיימים נימוקים למען חידוש העבודות וגם נגד החידוש ובמהלך השנים נגנבו לוחות בטון ופריטים שונים וחלקים אחרים ניזוקו. ההתנגדות העיקרית נובעת מזיהוי הפרויקט עם המשטר הקומוניסטי מלפני המהפכה[30].
תוכניות נוספות
מדינות נוספות ראו את התועלת, שניתן להפיק מחפירת תעלות לקיצור או יצירת נתיבי שיט שיתחברו לדנובה והחלו לתכנן פרויקטים נוספים.
בולגריה מתכננת תעלה שתחבר בין הנמל שלה, רוסה, על הדנובה ובין נמלה ורנה, בים השחור, תעלה, שתחסוך את המעבר דרך רומניה ותקצר את הדרך עבור הספינות[31].
סין, המייצאת סחורות רבות לאזור, מתכננת חפירת תעלות, שיחברו את הדנובה עם הים האגאי, תעלה שתחבר את בלגרד, בירת סרביה עם הנמל היווני סלוניקי. מעבר שיט כזהייתר את המעבר בים השחור וברומניה ויחסוך זמן והוצאות[32].
בחלק העליון של הדנובה מימיה מחלחלים לקרקע ולעיתים, במיוחד בתקופות שחונות, היא נעלמת לחלוטין. המים התת-קרקעיים נובעים מחדש במעין Aachtopf, במרחק של כ-14 קילומטר מהדנובה, ומשם זורמים אל הנחל Aach, יובל קטן של הריין, נהר הזורם אל הים הצפוני.
בגלל מיקומו מושפע נהר הדנובה מאקלים ממוזג אוקייני מהמערב, אקלים ממוזג קונטיננטלי ממזרח והשפעות בלטיות מהצפון. שילוב זה מוביל לרמות שונות של מפלס פני המים וספיקה משתנה במהלך השנה. שפע המים נוצר באביב, כשהשלגים נמסים ויורד גשם רב, אולם בחלק העליון והאמצעי של הדנובה העונה הזאת מתרחשת בחודשים מרץ ואפריל בעוד שבחלק התחתון של הדנובה, זה קורה בחודש מאי. בקטעים מסוימים הדנובה קופא בחורפים קשים.
הדנובה מזרים בממוצע לים השחור 67,000,000 טונות סחף בשנה[33], סחף שממנו נבנתה דלתת הדנובה במהלך 10,000 שנים וכל שנה היא גדלה ב-40 מטרים רבועים בממוצע על חשבון הים[34].
רתיחת מי הדנובה
לעיתים, בתנאי מזג אוויר מיוחדים, עולים ענני אדי מים מעל הדנובה ויוצרים רושם של רתיחת מי הדנובה. התופעה הנדירה נובעת מהפרשי טמפרטורה גדולים בין מי הדנובה והאוויר מעל הדנובה. ב-31 בינואר 2014 באזור גאלאץ נרשמה טמפרטורה של 16- מעלות צלזיוס בעוד שמי הדנובה היו בטמפרטורה של 0 מעלות צלזיוס - בנסיבות אלה נוצרה תופעת ה"רתיחה", נוצרו ענני אדים מעל מי הדנובה. התופעה אינה מסכנת את השיט[35].
משטר השיט
הדנובה מחברת ארצות רבות עם משטרים שונים. ההסדרה הבינלאומית של השיט על הדנובה החלה עם הסכם בלגרד (1616), שעל פיו האימפריה העות'מאנית הכירה בזכות מלוכת הבסבורג להשיט ספינות בחלקן האמצעי והתחתון של הדנובה, חלקים שהיו תחת שלטון עות'מאני. ב-1774, בעקבות הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, גם האימפריה הרוסית זכתה להשיט ספינות על הדנובה[36].
הוועדה האירופאית לדנובה
- ערך מורחב – הוועדה האירופאית לדנובה
הוועדה האירופאית לדנובה זו ועדה בינלאומית, שהוקמה לאחר מלחמת קרים, במסגרת חוזה פריז (1856) ונועדה להסדיר את השיט והמסחר לאורך הדנובה. מושב הוועדה נקבע בגאלאץ ושני מושבים נוספים בסולינה ובטולצ'אה.
על הוועדה הוטל להכשיר את נתיבי השיט של הדנובה התחתונה (מבראילה עד הים השחור) למעבר אוניות ים, כדי שניתן יהיה להוביל בהן את הדגנים מרומניה לארצות מערב אירופה, שם היה ביקוש גדול לחיטה מרומניה, מבלי להעבירם מספינה לספינה, תהליך שעיכב וייקר את הסחר בדגנים[37].
ב-18 באוגוסט 1948 התכנסו בבלגרד נציגי ברית המועצות, אוקראינה, בולגריה, הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה וחתמו על הסכמת בלגרד, שקבעה את משטר השיט על הדנובה בשטחן של המדינות החתומות[38]. נספח של האמנה אפשר לאוסטריה להצטרף. מגרמניה נמנעה ההצטרפות בגלל התנגדות ברית המועצות, לכן היא הצטרפה רק במרץ 1998.
מכשולי שיט בדנובה
השיט מהים השחור ועד בראילה מכונה "השיט הימי" ומבראילה במעלה הנהר זה שיט נהרות. השיט הימי מיועד לספינות ים עם שוקע של עד שבעה מטרים ושיט הנהרות מיועד לכלי שיט עם שוקע של עד שלושה מטרים. יש מקטעים בנהר בהם מצטמצם עומק המים, במיוחד בעונות מסוימות, בגלל הסחף הממלא את ערוץ הנחל והשלטונות צריכים לדאוג לעבודות לשימור עומק הנהר, כדי לאפשר את השיט. בעונות מסוימות, במיוחד בתקופות שחונות, יורד מפלס הדנובה ויכול לגרום לבעיות ואפילו להיתקעות כלי שיט. בסוף יולי 2015 נתקעו כך 60 כלי שיט בגלל ירידת מפלס המים[39]. באוגוסט 2018 נתקעו בווינה 20 ספינות עם תיירים בגלל ירידת מפלס המים, ירידה שסיכנה את הספינות[40].
מכשול נוסף הוא קפיאת הנהר בחורף. הקיפאון נמשך בדרך כלל בין 35 ל-45 ימים בשנה, אך היו שנים בהן התמשך הקיפאון 60 ואפילו 100 ימים[41]. בתקופת ההקפאה ובתקופת הפשרת הקרח עלולים להיווצר מחסומי קרח.
לצורכי שבירת הקרח ופתיחת נתיבי שיט בדנובה נעשה שימוש בספינת הגרר "פרסאוס" (Perseus). לאחר תפעול של יותר מעשרים שנה הספינה זקוקה לשיפוץ כללי, שיאפשר לה תפקוד לעוד עשרים שנה[42].
הטבעת הצי הגרמני ליד החוף הסרבי
בימים 6 ו-7 בספטמבר 1944, בהוראת האדמירל הגרמני פאול-וילי זיב, הוטבעו ספינות צי הים השחור וצי הדנובה הגרמניות בקרבת הכפר הסרבי פראהובו, קרוב למיקום הנוכחי של שערי הברזל II. שיירת כלי שיט של 150 עד 200 ספינות, שלא היו מסוגלות להמשיך את הנסיגה במעלה הדנובה מבלי ליפול לידי הצבא האדום, שכבר שלט על שערי הברזל, שוקעו בתוך מי הנהר. לפני כן נתנו לתושבי הכפר לבזוז מכלי השיט כל מה יכלו לקחת ולאחר מכן פוצצו אותם.
לאחר המלחמה פונו כמה ספינות, שהפריעו לנתיב השיט. שינויי האקלים גורמים לירידה במפלס מי הדנובה ומשום כך הספינות הטבועות מפריעות יותר ויותר לשיט ויש תוכניות לפינויין[43][44].
שערי הברזל
- ערך מורחב – שערי הברזל
שערי הברזל הוא שמו של קטע מתוואי הדנובה, באורך 134 קילומטרים, במפגש הרי הקרפטים עם הרי הבלקנים, בגבול רומניה עם סרביה - בעבר אזור זה היה תחת שלטון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
שערי הברזל הוא קניון שחצב נהר הדנובה בסלעי ההרים בדרכו אל הים השחור. המעבר צר ושימש בימי קדם מקום נוח להציב בו מארבי שודדים לעוברי הדרך וגם למארבים צבאיים נגד פולשים. הקיסר הרומי טיבריוס דאג לחציבת דרך באורך 210 מטר בגדה הימנית של הקניון וכך ניתן היה להעביר כלי שיט בנהר בעזרת בהמות שמשכו אותם.
הקניון היה זרוע סלעים רבים, שסיכנו מאוד את המפליגים בנהר. במהלך המאה ה-19, החל מ-1834, פעלה ממשלת הונגריה לפינוי מסלול שיט על ידי פיצוץ הסלעים בנתיב השיט. היוזמה התחדשה לקראת סוף המאה והגיעה לסיומה ב-1895. ב-1896 הגיע למקום פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה לחנוכת מסלול השיט, שעלה לאוצר ההונגרי יותר מעשרים מיליוני פלורינים, ולכבודו הגיעו גם קרול הראשון, מלך רומניה ומילאן הראשון, מלך סרביה. בנתיב השיט המשופר גדלה מאוד תנועת האוניות[45].
בתקופה המודרנית הוקמו במקום סכרים עבור תחנות הכוח ההידרואלקטריות שערי הברזל I ושערי הברזל II המשותפות לרומניה ולסרביה (בעבר יוגוסלביה). בקטע הסרבי של הקניון יש פארק לאומי בשם "דרדפ".
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנתה במקום תחנת כוח הידרואלקטרית בשם שערי הברזל I ובעקבות בנייתה הוצף האי אדה קלה ותושביו פונו לאזורים אחרים. במורד הדנובה, במרחק של כ-80 קילומטרים, הוקמה בהמשך שערי הברזל II, תחנת כוח הידרואלקטרית נוספת, קטנה יותר, עם פחות מרבע מהכוח של התחנה הראשונה.
- ערך מורחב – הדלתה של הדנובה
הדלתה של הדנובה היא דלתה הממוקמת במחוזות טולצ'ה ברומניה ומחוז אודסקאיה באוקראינה, שעל שפת הים השחור, היא הדלתה הגדולה ביותר (3,446 קמ"ר) והשמורה ביותר באירופה.
דלתת הדנובה המודרנית החלה להיווצר לאחר שנת 4000 לפנה"ס במפרץ של הים השחור, כאשר הים עלה למפלסו הנוכחי. מחסום חולי חסם את שפך הדנובה שבו בנה הנהר את הדלתה שלו. עם מילוי השפך במשקעים, התקדמה הדלתה אל מחוץ למחסום זה לאחר שנת 3500 לפנה"ס ויצרה כמה זרועות: תעלת גאורגה הקדוש הראשונה (3500 - 1600 לפנה"ס), תעלת סולינה (1600 לפנה"ס), תעלת גאורגה הקדוש השנייה (0 לפנה"ס) ותעלת קיליה (1600 לפנה"ס). כמה זרועות פנימיות נוספות נבנו באגמים ובלגונות הגובלות בדלתה של הדנובה מצפון (קיליה הראשונה והשנייה) ולכיוון דרום (דונאבץ).
הסחף המתמיד המגיע לדלתה מרחיב אותה ללא הפסק ונוטה לחסום את דרכי השיט בזרועותיה. כדי להתגבר על קשיי השיט דרך הדלתה של הדנובה נחפרו תעלת דנובה–הים השחור ותעלת דנובה–הים השחור (אוקראינה).
דלתת הדנובה מאוכלסת בדלילות רבה, לכן היא מאוד מתאימה לשימור צמחייה ובעלי חיים. ב-1991 הוכרזה דלתת הדנובה אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו[46] ונקבעה כשמורה של הביוספרה ופארק לאומי.
- תמונות מהדלתה של הדנובה: