הומופוביה בישראל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הומופוביה הוא מונח ממדעי החברה המתאר פחד, רתיעה או סלידה (אנטיפטיות) מחברי קהילת הלהט"ב (הומואים, לסביות ועוד).[1] בהגדרה רחבה יותר, המונח מתאר את ביטוי תכונות אלה באפליה, דחייה, שנאה, או תוקפנות כלפי נטייתם המינית, כלפי מימושה של הנטייה המינית, כלפי זוגות בני אותו המין, וכלפי גילויי חיבה בין בני אותו המין.
החקיקה במדינת ישראל בסוף המאה ה-20 הוציאה אל מחוץ לחוק אפליה מחמת נטייה מינית במספר תחומים, והתיקונים לחוק איסור לשון הרע והחוק למניעת הטרדה מינית אוסרים על ביטויים המבזים אנשים בשל נטייתם המינית. לצד זאת, מדינת ישראל עודנה מתנגדת להעברת תיקון לחוק הפרשנות הקובע כי בכל מקום בספר החוקים בו מופיעה התייחסות לאפליה – יוחל החוק גם על אפליה הנוגעת לזהות מינית או מגדרית, כך שהחוק אינו מכסה את מרבית החוקים הנוגעים לאפליה בספר החוקים של מדינת ישראל. במהלך השנים אירעו בישראל מקרי הומופוביה בולטים שבאו לידי ביטוי בביזוי והשפלה וחלקם אף הגיעו לאלימות פיזית. אנשי ציבור, בהם חברי כנסת וממשלה, התבטאו בצורה הומופובית. וגילויי הומופוביה התרחשו גם בקרב מוסדות המדינה וחברות ממשלתיות וכן בכלי התקשורת.
ב-2010 הקימה האגודה למען הלהט"ב בישראל את מרכז ניר כץ למאבק באלימות ובלהט"בופוביה, אשר מפרסם מדי שנה "דוח מצב הלהט"בפוביה בישראל". בשנת 2022 פרסם המרכז את "דוח העשור", שמצביע על עלייה משנה לשנה במקרי להט"בופוביה. בשנת 2022 התקבלו 3,309 דיווחים על להט"בופוביה, לעומת 2,971 בשנת 2021, 2,696 בשנת 2020, 2,125 בשנת 2019, 1,557 דיווחים בשנת 2018, 533 בשנת 2017 ו-424 בשנת 2016.[2]