הילה טוני נבוק - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for הילה טוני נבוק.

הילה טוני נבוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אין תמונה חופשית

הילה (טוני) נבוק (נולדה בשנת 1974) היא אמנית רב תחומית ישראלית, עורכת, אוצרת ויוצרת בתחום הפיסול, המיצב, הווידאו והרישום.

ביוגרפיה

הילה (טוני) נבוק, נולדה בתל אביב בשנת 1974. טוני הוא שם חיבה, שמלווה אותה מילדותה ונוסף רשמית בבגרות. את דרכה האמנותית החלה דווקא בעולם העיצוב, כאשר למדה עיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך, ויצו חיפה (1995-1999). "נבהלתי מהמחויבות של להיות אמנית" מספרת נבוק: "חשבתי מחשבות פרקטיות, ועיצוב נראה לי שילוב של שני הדברים. שאלות על פונקציונליות ופרקטיות מעסיקות אותי עד היום".[1] נבוק, בוגרת התוכנית ללימודי ההמשך של בצלאל (2009), נמנתה עם עורכי מגזין האמנות "פיקניק" בין השנים 2007–2011 ובמסגרת זו אצרה במשותף את הביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה (2009). בשנת 2018 ראה אור ספר המשותף לה ולבן זוגה, הסופר יונתן רז פורטוגלי – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד" (הוצאת "לוקוס"), המורכב מפרגמנטים ספרותיים של רז פורטוגלי וצילומים של נבוק, שהקשר ביניהם הוא בעיקר אסוציאטיבי, הומוריסטי ומלא בתובנות חזותיות ומילוליות, שאספו השניים משוטטויות, שערכו בנפרד.[1]

עבודתה האמנותית

ביצירותיה מפענחת נבוק את הקודים הצורניים והאסתטיים מחיי היום-יום. היא עושה שימוש בחפצים תעשייתיים, ציבוריים או ביתיים, ומייצרת מהם קומפוזיציות בעלות ערך אסתטי ובעלות צבעוניות מובהקת, השאובות מצורות מודרניסטיות. נבוק מתייחסת לתוצרים תעשייתיים כאל חומר גלם, ובאמצעותו היא מזמינה את הצופים לעצור לרגע ולחוות את יופיים של חפצים שימושיים מוכרים.[2] נבוק מציגה בגלריות ומוזיאונים רבים בישראל ובעולם, כדוגמת: גלריה "MK" ברלין (2017), המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2015), גלריה נגא תל אביב (2013), מוזיאון חיפה לאמנות (2010), גלריה "לוקאל 30" ורשה (2010). בין הפרסים בהם זכתה: פרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב (2011), פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספורט (2012) ופרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018).

בין מוצר צריכה לפסל 2010-2015

נבוק נוהגת לעשות שימוש במוצרי צריכה ביתיים ומשרדיים ולאתגר את הפונקציונליות שלהם ושל האמנות. היא נעה תמיד בין כמה קטבים. הפיסול שלה אמנם אלגנטי ואסתטי, אך, עשוי מחומרים זולים, מוצב כאובייקט מקודש בחלל, ועם זאת מתנגד לו.[1]

חן תמיר כותבת על נבוק: "יצירתה של הילה (טוני) נבוק מתבססת על שימוש בחומרים, שנפוצו כמעט לכל פינה בעולם. היא עוסקת במוצרים תעשייתיים ומוצרי צריכה, שעברו סטנדרטיזציה כתוצאה מהתנוונות העיצוב הקפיטליסטי המאוחר, אשר שורשיו נעוצים במודרניזם ובה במידה בתועלתנות. מהרגע שהם מוצגים בצורה פיסולית, מוצרים אלו מאבדים את ערכם השימושי וזוהרים כחותמיו של עולם גלובלי מורכב. תוך כדי כך הם משקפים שורה של יחסים חברתיים, פיננסיים ותרבותיים."[3]

בתערוכתה "פריזבי" (2006), הציגה נבוק אובייקטים, עבודות וידאו וציורים, השואבים את מקורות השראתם מהסביבה הקרובה. כדורים, רשתות, מחקים, סלילי קופה רושמת, נייר הם חומרי הגלם שלה. אורלי הופמן, אוצרת התערוכה, כותבת בקטלוג התערוכה: "המחברים, בין החומרים הזולים והסיטואציות היומיומיות לבין רבדים עמוקים המתחקים אחר אופני פעולה של פולחן והערצה, יוצרים תמונת מצב נלעגת עם קריצה של הומור."[4]

"פנורמה", תערוכת יחיד של נבוק, שהוצגה בשנת 2010 במוזיאון חיפה, היא עבודת אינסטליישן העשויה קונסטרוקציית קירות גבס, גרם מדרגות מעץ, זכוכית ולוחות פרספקס, מנעולי אופניים, גדרות וציורים. הפסלים והרישומים בתערוכה בונים מחדש אלמנטים ארכיטקטוניים, המנותקים מהקונטקסט המוכר שלהם. האלמנטים מייצרים חוויה של דיסאוריאנטציה. עבודתה של נבוק חוקרת את הזיקה בין אמנות לארכיטקטורה, דנה בהבחנה בין ארכיטקטורה לפסל ומטשטשת את הגבול בין צורה לשימושיות, גבולות, הגבלות, פרטי ציבורי, סביבה וגוף.[5]

גם בתערוכה "מקורות" (2013), נכללו עבודות פיסוליות לצד רישומים. השימוש של נבוק ב"רדי-מייד", מוצרי צריכה יומיומיים כמו מוצרי ניקוי, מברשות, מרכך כביסה, צינורות השקיה, חוזר גם כאן. רישומיה ופסליה נעים בין המופשט והקונקרטי. בעבודתה, "אופק", שהוצגה בתערוכה, השתמשה נבוק בספוגים לניקוי כלים, מברשות, כדורי צמר גפן ומרכך כביסה צבעוני.

נבוק מתעלת את המראה והתחושה של חללים, שמהם מורכב הלא מודע הקיבוצי של ההיסטוריה החומרית, ומעבירה את הרקע הניטראלי של מרחבים צרכניים אל קדמת הבמה. הרקע ה"בלתי נראה" תופס את מרכז הבמה. קרל מרקס ראה בסחורה "יחס חברתי" יותר מאשר כלכלי. עבור נבוק היחסים האלה משובצים כבר בכל מה שסובב אותנו, עיצוב, אדריכלות. החומרים של סביבתנו הבנויה משקפים את תרבותנו ואת מערכת הערכים שלנו. באמצעותם מצביעה נבוק על אושיות החיים המודרניים ותוהה כיצד שינו החומרים הללו את חיינו בהווה ומה הם אומרים עלינו כחברה, אילו ערכים מועברים אלינו באמצעות העיצוב ואיזו "מורשת" הנחיל המודרניזם למחזורי הצריכה והייצור העכשוויים. "[6]

כוריאוגרפיה של אובייקט 2015

בשנת 2015, הציגה נבוק את עבודתה "שעות עגולות" במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. בתערוכה יוצרת נבוק כוריאוגרפיה של סביבה פיסולית, תנועה מכנית המזיזה את פסליה. מנועים קטנים מניעים את פסליה של נבוק על מסילות. נבוק יצרה מיצב פיסולי, העשוי מאובייקטים "רדי־מייד" משרדיים, צינורות ואלמנטים תעשייתיים, תאורת ניאון קרה, מלווה בסאונד צורמני ובמראה כללי הדומה לבית חרושת או למשרד גנרי. המיצב מורכב משלושה מזבחות: אדום, שחור וכחול. בכל אחד מהמזבחות מופיע כיסא משרדי, מעליו מרחף כיסא נוסף, שבו משענות הידיים מתפקדות ככנפיים. בנוסף ישנם אלמנטים המצויים בחללים ציבוריים כמו: מאפרה, כוסות פלסטיק ומכונה לניגוב ידיים.

כותבת חן תמיר, אוצרת התערוכה ,"אובייקטים דוגמת כיסאות, המותאמים לגוף האדם, עוטים צורה אנושית ונעים בכוריאוגרפיה, המוכתבת כמדומה על ידי החומרים עצמם. החומרים הם שפועלים כאן, טורחים ועמלים אחרי שעות העבודה בלעדינו, ואף על פי כן אינם מייצרים דבר. עדות לחוסר תכליתיותם מספקת הצגתם לראווה כאובייקטים אמנותיים; אפשר אפילו לראות בהם רישום במרחב". נבוק מתייחסת לתערוכה "כשם שאני יוצאת מהאובייקטים הקונקרטיים ומוצאת בהם את המופשט, חשבתי על הזמן כעוד חומר גלם. 'שעות עגולות' מתייחס גם לזמן, שנצבר במקום שיצרתי, לציפייה שמשהו יקרה בו. כל כמה זמן? כל הזמן".[7]

עם הרוח, עם המים 2015

נבוק ידועה בעיקר כפסלת וכציירת, אך החלה את דרכה בעולם הצילום והפרפורמנס. יצירת הווידאו שלה "עם הרוח, עם המים" (2015), היא תוצר של מחקר שלה בחיפושה אחר ארכיטקטורה מודרניסטית ואסתטיקה של אזורים ציבוריים של ערים פריפריאליות בישראל. בעבודה המוצגת בשני פריימים, נראית נבוק לבושה באדום, משלשלת בכבדות יריעת פלסטיק צהובה, בעלת מטרים רבים, מבעד לחלון גבוה, בבניין רב קומות באשדוד. לאחר מכן, היא מנסה למשוך את היריעה אל מזרקה, שבמרכזה כדור כחול עצום. לבסוף מגלגלת כדור כחול ענק אל מול הרוחות, המעיפות אותו לכל עבר.

הילה כהן שניידרמן, אוצרת התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור", בה הוצגה עבודת הווידאו של נבוק, במוזיאון פתח תקווה לאמנות, מספרת על העבודה: "עבודתה של נבוק עוסקת במרחבים יומיומיים, שעוברים הפשטה... אל תוך המרחבים האישיים מציגה נבוק אלמנטים אבסטרקטיים, בעלי נוכחות מונומנטאלית במרחב הציבורי. כאשר נבוק מנסה למשוך יריעת פלסטיק צהובה או לשלוט בכדור הענק, נכנס שחקן נוסף – מזג האוויר."[8]

הרחבות 2018

בתערוכה "הרחבות" (2018), אשר הוצגה ב"אטליה שמי", בקיבוץ כברי, מייצרת נבוק פרשנות מרחבית חדשה לפסליו של הפסל, יחיאל שמי. נבוק משתמשת בחומר זול ותעשייתי: שימשונית, בצבעיה המקוריים: אדום, ירוק, טורקיז, כחול. היא מותחת את השימשונית על קונסטרוקציה מאלומיניום בצורה המאזכרת סגירת חורף או סגירת מרפסת. נבוק משלבת בתוך המרחבים, שיצרה כיסאות כתר פלסטיק בצבעים שונים.

שוש גרץ מתארת את פעולתה של נבוק: "כנגד פסלי הברזל הנצחיים, המופשטים, הכבדים וחמורי הסבר של שמי מציבה טוני-נבוק קונסטרוקציות ארעיות, פריקות, צבעוניות, מחויכות וקלילות. הקונסטרוקציות שלה, הדוברות בשפתם של המבנים הארעיים במרחב הציבורי (הרחבות מקורות של בתי-קפה ומסעדות, סוככים הניצבים בבריכות, על חוף הים ובחיק הטבע), מעוקרות מתפקודן הפונקציונלי."[9]

באחת מעבודותיה בתערוכה בשם "סגירת חורף", מתחה נבוק שמשונית בצבע אדום מפסלו של יחיאל שמי "פסל ברזל" (1990), מהפסל האנכי אל הרצפה, כך שנוצר מרחב מוצל, תחתיו ניצבים שני שרפרפים אדומים. מתארת נבוק "יצרתי מרחב פנימי שהוא גם מקרה משמש וגם מקרב לאיכויות, ליופי ולדפקטים של הפסל."

השכלה

  • 1994-1995 – המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה, תל אביב
  • 1995-1999 – המחלקה לתקשורת חזותית, מכללת ויצ"ו, חיפה (קבלת תעודת הוראה)
  • 2004-2005 – "השנה החמישית" מסלול לימודי המשך באמנות – המכללה להוראת טכנולוגיה, קלישר, תל אביב
  • 2007-2009 – מסלול לימודי ההמשך בתוכנית לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (מלגת הצטיינות)

פרסים ומלגות

  • 2001 – פרס קרן לקידום האמנות הבינתחומית ע"ש דן זקהיים למשתתפי אנסמבל מקלט 209.
  • 2006 – קרן תל אביב, יהושע רבינוביץ, מענק לתערוכת יחיד.
  • 2009 – מלגת הצטיינות, תערוכת גמר, בצלאל תוכנית לימודי ההמשך באמנות.
  • 2010 – משרד החוץ, קשתו"ם, מלגת נסיעה להצגת תערוכה בפולין.
  • 2011 – פרס גבעון, ע"ש שמואל גבעון, מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 2012 – מלגת אמן מורה, משרד התרבות והספורט.
  • 2012 – פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספורט.
  • 2014 – מענק מטעם מפעל הפיס להוצאת ספר דיגיטלי.
  • 2015 – תמיכה בעבודת וידאו, קרן אוסטרובסקי.
  • 2016 – מענק מטעם מפעל הפיס להפקת עבודת וידאו.
  • 2016 – מקום שלישי בפרס מטעם מנהל התכנון, Wake up city.
  • 2016 - שנת שהות בתוכנית "שהות האמן ארטפורט".
  • 2017 – מענק מטעם מפעל הפיס להפקת ספר אמן.
  • 2018 – קרן יהושע רבינוביץ, מענק לספר אמן.
  • 2018 - פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל.
  • 2020 - פרס רפפורט

תערוכות יחיד

  • 2006 – "פריזבי", פרויקט "סף" לאמנים צעירים, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב. אוצרת: אורלי הופמן.
  • 2009 – "טוקסידו", כחלק מתערוכת בוגרים "חרושת" תואר שני בצלאל. אוצרת: שרית שפירא.
  • 2010 – "סצנת נוף", יריד ארט קולון, גרמניה, במסגרת תערוכות יחיד לאמנים נבחרים ביחיד, New Positions.
  • 2010 – "פנורמה" מוזיאון חיפה לאמנות, סדרת תערוכות "אנדרנלין" אוצרת: רותם רוף.
  • 2010 – "תשתיות חדשות", גלריה לוקאל -30, ורשה, פולין.
  • 2013 – "מקורות", גלריה נגא, תל אביב.
  • 2015 – "Sur-Round-Things", גלריה סירקל -1, ברלין.
  • 2015 – "לשחרר את הפרפר", תערוכה זוגית עם איתן בן משה, גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2015 – "שעות עגולות", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. אוצרת: חן תמיר.
  • 2016 – "A sign of things to come", גלריה היט, ברטיסלבה, סלובקיה. אוצר: יארו ורגו.
  • 2016 – "ידי זהב" – תערוכה זוגית עם דוד עדיקא, ארטפורט, תל אביב. אוצרת: ורדית גרוס.
  • 2017 – "WallMarks", גלריה קלובובנה, ברנו, צ'כיה.
  • 2017 – "אאוטלט, Outlet", גלריה KM, ברלין.
  • 2018 – "הרחבות", אטליה שמי, קיבוץ כברי. אוצרת: סמדר שינדלר.

פרויקטים מיוחדים

  • 2017 – "בזמן שדיברתי בטלפון", מאמר חזותי באתר של KADDIST. אוצר: גוזף דל פסקו.
  • 2017 – "קיר בעיר", עבודת קיר בחזית דרומית של מעבר הולכי רגל, בניין העירייה, תל אביב. אוצרת: עדנה מושנזון.
  • 2018 – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד", ספר אמן עם יוני רז פורטוגלי, הוצאת לוקוס.

אוצרות ועריכה

  • 2009 – אוצרת שותפה, "הרצליה 2009", הביאנלה השנייה לאמנות, הרצליה.
  • 2011 – אוצרת שותפה, אירועי BYOB, גלריה יפו 23 בצלאל, ירושלים, במסגרת אירועי "מתחת להר".
  • 2011 – אוצרת שותפה,"פיקניק בבית העיר", מוזיאון בית העיר, תל אביב.
  • 2007-2011 – מגזין פיקניק לאמנות, עורכת שותפה עם עדי אנגלמן ומאיר קורדבני.

תערוכות קבוצתיות

  • 2001 – "ארטיק 2", זוכי מלגת קרן תרבות אמריקה ישראל, מוזיאון רמת גן
  • 2002 – "ארטיק 3", זוכי מלגת קרן תרבות אמריקה ישראל, הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב.
  • 2003 – "Blur", הביאנלה הרביעית לאמנות המיצג, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 2005 –  "קנוניה" – הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק (קלישר), תל אביב.
  • 2005 – "Blur", הביאנלה החמישית לאמנות המיצג, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 2007 – "רוקארט", משכנות שאננים, ירושלים.
  • 2007 – "הצופה המובלע של האמנות הישראלית", גלריית תיאטרון תמונע, תל אביב.
  • 2007 – "הפיקוד העליון", תערוכה בביניין משרדים ברחוב ליליבלום, תל אביב.
  • 2007 – "העורף" – הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית, הרצליה.
  • 2008 – "מחונכים", גלריית "הכיתה", תל אביב
  • 2008 – "צאן", גלריה של האקדמיה בצלאל, תל אביב.
  • 2009 – "A4", Glasgow school of Art gallery, גלאזגו.
  • 2009 – "חייב להיות משהו יותר מזה" – גלריה קו 16, תל אביב.
  • 2009 – "סולמות ונחשים", גלריה רוזנפלד, תל אביב.
  • 2009 – "Sandstormes and rainbows", גלריה שרה אספלר, ברלין.
  • 2009 – "Art TLV", הביאנלה השנייה לאמנות, תל אביב.
  • 2010 – "לוקו מושן", גלריה 121, תל אביב.
  • 2010 – "From Laboratory To Project", המוזיאון החדש, ויימאר.
  • 2010 – "De-construct", גלריה קרינג-ארנסט, קולון.
  • 2010 – "ארטיסימה", יריד אמנות, טורינו.
  • 2011 – "קופים תשע אנשים", חלל פסא'ז אלנבי 94, תל אביב
  • 2011 – "גן החשמל", גלריה קונטמפוררי בי גלוקונדה, תל אביב.
  • 2011 – "משק בית", גלריה קיבוץ בארי.
  • 2011 – "קו מתח", גלריה בנימין, תל אביב.
  • 2012 – "שיחות סלון", בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב.
  • 2012 – "פתוח-סגור-סגור-פתוח", גלריית בנימין, תל אביב.
  • 2012 – "אנטרופיה", סדנאות האמנים, ירושלים.
  • 2012 – "המזונית הגדולה", גלריה זומר, תל אביב.
  • 2012 – "Re:visiting Rockefeller", מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2013 – "מופשט קונקרטי", גלריה "Baad", בצלאל, תל אביב.
  • 2013 – "הזוכים", תערוכת זוכי פרסי משרד התרבות לשנת 2012, מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד.
  • 2013 –"תקרה גבוהה", פרישמן 46, תל אביב.
  • 2013 –"Invited by Daniek Laufer", גלריה Provinz, בוכום.
  • 2014 – "קלות החומר", בית מיכל, רחובות.
  • 2014 – "רשמים", הביאנלה החמישים לרישום, גלריה ברבור, ירושלים.
  • 2015 – "ארט בזל מיאמי", Film Section.
  • 2015 – "Objectonomy" – מיט-פקטורי, פראג.
  • 2015– "ארמון הבדולח והמקדש הארור", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, פתח תקווה.
  • 2016 – "רישומים", גלריית נגא, תל אביב.
  • 2016 – "Girls Just Wanna Have Fun", הגלריה החדשה, סדנאות האמנים בטדי, ירושלים.
  • 2016 – "מחברות פתוחות", מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה.
  • 2016 – "פנינסולה", במסגרת אירועי "אוהבים אמנות", חניון בית הדר, תל אביב.
  • 2016 – "נונ-פיניטו", תערוכת המחזור הרביעי, ארטפורט, תל אביב.
  • 2016 – "אנקת המופשט", הגלריה האונברסטאית, תל אביב.
  • 2016 – "Once More, With Feeling", The Elizabeth Foundation for the Arts, ניו יורק.
  • 2016 – "רשמים, בחזרה לנייר", הביאנלה השישית לרישום, בית האמנים, ירושלים.
  • 2017 – "רכישות חדשות", מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד.
  • 2017 – "לאורך הקו", אטליה שמי, קיבוץ כברי.
  • 2017 – "5 Years, Changing and Growing", גלריה KM, ברלין.
  • 2018 – "דומסטיקה", בית הנסן, ירושלים.
  • 2018 – "Pretty soon if this keeps up i'm going to have to envelop the entire universe", הגלריה העירונית, גדנסק.
  • 2018 – "מידות", גבעון פורום, תל אביב.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 רז, מיטל, "הצעירים של היום: האמנית שמנערת את פסלי הברזל של יחיאל שמי", טיים-אאוט ת"א, 2018
  2. ^ נימוק השופטים, פרס מוזיאון ישראל לאמנות ולעיצוב, לשנים 2017–2018
  3. ^ שעות עגולות (קטלוג תערוכה), אוצרת: חן תמיר, תל אביב: גלריה נגא. (מאי 2015).
  4. ^ פריזבי (קטלוג תערוכה), אוצרת: אורלי הופמן, תל אביב:סף (2006).
  5. ^ פנורמה (קטלוג תערוכה), אוצרת: רותם רוף, חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות.
  6. ^ שעות עגולות (קטלוג תערוכה), אוצרת: חן תמיר, תל אביב: גלריה נגא. (מאי 2015).  
  7. ^ יהב, גליה, "הילה טוני נבוק מציגה – מזמור לפקיד האפור" הארץ (יולי 2015).
  8. ^ Cohen-Schneiderman, Hila, ‘‘With the Wind, With the Water‘‘, http://www.toonynavok.com/toony/index.php?/home/
  9. ^ שוש גרץ, זוגיות מופשטת, ערב רב, ‏7 בספטמבר, 2018
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
הילה טוני נבוק
Listen to this article