היסטוריה של גרינלנד
אספקט של היסטוריה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההיסטוריה של גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם, היא ההיסטוריה של חיים תחת תנאים ארקטיים קיצוניים: כיפת קרח מכסה כ-95 אחוז מהאי ומגבילה את הפעילות האנושית לאזורי החוף בלבד.
גרינלנד לא הייתה ידועה לאירופאים עד המאה ה-10, אז ויקינגים איסלנדים ונורווגים גילו אותה לראשונה. לפני גילוי זה התגוררו בה עמים ארקטיים במשך זמן רב, אולם נראה כי בזמן בואם של הוויקינגים היה כבר האי בלתי מיושב. אבותיהם של תושבי גרינלנד האינואיטים המודרניים הגיעו לאי רק בסביבות 1200 לספירה מצפון אמריקה. ההתיישבויות הנורדיות הנוצריות, שנוסדו במאה ה-10 על ידי ממלכת נורווגיה (872–1397), נעלמו לאחר כ-450 שנה, בעוד שהאינואיטים שרדו ופיתחו חברה שהתאימה את עצמה לתנאי האקלים הקשים, ולבסוף היו התושבים היחידים של האי במשך מאות שנים.
החל מהמאה ה-16 תבעה לעצמה ממלכת דנמרק-נורווגיה, ממשיכתה של ממלכת נורווגיה (872–1397) אשר שלטה בגרינלנד בעבר, את השטח, אולם לאחר מאות שנים של נתק בין הגרינלנדים הנורדים למולדתם בסקנדינביה, היה חשש כי תושבי האי חזרו לאמונות פגניות. מסיבה זו נשלחה בשנת 1721 משלחת מיסיונרית שנועדה להחזיר את הנצרות לאי, אולם לאחר שהמשלחת גילתה כי אין זכר לצאצאי המתיישבים הנורדים הראשונים, החליטה דנמרק-נורווגיה להטביל את האוכלוסייה האינואיטית המקומית לנצרות, ולהקים מושבות מסחר לאורך החוף בשאיפתה להפוך לכוח קולוניאלי.
במהלך מלחמת העולם השנייה התנתקה גרינלנד מדנמרק מבחינה חברתית וכלכלית, ונקשרה יותר לארצות הברית ולקנדה. לאחר המלחמה הוחזר האי לשליטת דנמרק, ובשנת 1953 קיבל מעמד של מחוז במקום מושבה. מאז 1979 האי הוא אזור אוטונומי בתוך ממלכת דנמרק, ובשנת 1985 הוא הפך לטריטוריה היחידה שעזבה את האיחוד האירופי עד לברקזיט.
באוגוסט 2019 הציע נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ לרכוש את האי, אולם הצעה זו נדחתה בידי ראש ממשלת גרינלנד. חרף זאת, ביקש טראמפ מיועציו לבחון זאת שוב והודיע כי ידון עם הממשל הדני בנושא.[1]