הלכת בן חיים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רשות ערעור פלילי 10141/09 אברהם בן חיים נגד מדינת ישראל (6 במרץ 2012) הוא פסק דין מרכזי[1] ותקדימי[2], אשר זכה לתהודה משפטית רחבה[3]. פסק הדין הוא מבין פסקי הדין הבולטים של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. פסק הדין עוסק בחוקיותם של חיפושים, בהם ניתנה הסכמה לחיפוש המשטרתי על ידי החשודים או בני ביתם, לאחר שזו נתבקשה על ידי המשטרה. בית המשפט העליון קבע כי על מנת שהסכמה תכשיר חיפוש כאשר לא מתקיים חשד סביר, ההסכמה הניתנת חייבת להיות הסכמה מדעת.[4] עוד נקבע כי הסכמה מדעת יכולה להתגבש רק לאחר שהשוטר הבהיר לאזרח כי הוא (האזרח) רשאי לסרב לביצוע החיפוש, וכי לא יאונה לו כל רע אם אכן ישתמש בזכות זו[5]. פסק דין זה זכה לכינוי "הִלְכַת בן חיים".
עובדות מהירות מידע החלטה, ערכאה ...
מידע החלטה | |
---|---|
ערכאה | בית המשפט העליון |
תאריך החלטה | 6 במרץ 2012 |
החלטה | |
קבלת ערעורם של שניים מבין המבקשים וזיכוים מאשמה לאור פסילת הראיות שהביאו להרשעתם. דחיית ערעורו של המבקש השלישי והשארת הרשעתו על כנה. | |
חברי המותב | |
חברי המותב | דורית ביניש, עדנה ארבל, יורם דנציגר |
דעות בפסק הדין | |
דעת רוב | דעת הרוב: יש לפסול ראיות אשר פגמים בחוקיות החיפושים הובילו לאיתורן. הסכמה מדעת של האדם מושא החיפוש עשויה להכשיר חיפוש שאין לו מקור סמכות אחר בדין, אך על השוטר להבהיר כי נתונה לאזרח זכות לסרב וכי הסירוב לא יפעל לחובתו. |
דעות נוספות | דעת יחיד של השופט דנציגר: עקרון חוקיות המינהל, והעובדה שהמחוקק לא הסמיך את המשטרה לבצע חיפוש על סמך הסכמה בלבד מובילה למסקנה כי מדובר בחיפושים בלתי חוקיים. |
תקדימים | |
דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכת יששכרוב. | |
סגירה