המהפכה החוקתית
הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המהפכה החוקתית[1] בישראל היא כינוי לתהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, שהחל עם חקיקתם, במרץ 1992, של שני חוקי יסוד – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
חוקי יסוד אלה נועדו להגן על זכויות אדם ולשמש נדבכים בדרך לבניית חוקה לישראל. המפלגות הגדולות תמכו במהפכה החוקתית, מרבית הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר, התייחסו אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.[2]
את הכינוי טבע המשפטן קלוד קליין במאמר בכותרת "המהפכה החוקתית השקטה" שבועיים לאחר קבלת החוקים. המהפכה היא בכך שהם יאפשרו "לבנות בצורה הדרגתית ביקורת שיפוטית על החקיקה החדשה" (כלומר על חוקים חדשים).[3]
ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס לאסכולה, שהוביל שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהחליף את שמגר בשנת 1995 בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הדוגלת בפרשנות חוקתית על פי עקרונות מגילת העצמאות[דרושה הבהרה]. אסכולה זאת, לגווניה, נתמכה על ידי רוב השופטים בהרכב, משפטנים ונבחרי ציבור רבים. נבחרי ציבור אחרים ומשפטנים רבים אחרים (ביניהם נשיא בית המשפט העליון בשנים 1980–1982, משה לנדוי והפרופ' רות גביזון) חלקו על גישה זאת, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלה על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".[4]
המהפכה החוקתית הפכה לאחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בשיח הפוליטי בישראל.[דרוש מקור]