הנרי מורגנטאו (הבן) - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for הנרי מורגנטאו (הבן).

הנרי מורגנטאו (הבן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הנרי מורגנטאו הבן
.Henry Morgenthau Jr
הנרי מורגנטאו הבן
לידה 1 במאי 1891
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה 6 בפברואר 1967 (בגיל 75)
פקיפסי, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מאונט פלזנט, האות'ורן, ניו יורק, ארצות הברית
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, כלכלן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־52
1 בינואר 193422 ביולי 1945
(11 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
הארי טרומן
חתימה
עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הנרי מורגנטאו הבןאנגלית: .Henry Morgenthau, Jr;‏ 1 במאי 1891 - 6 בפברואר 1967) היה פוליטיקאי יהודי אמריקאי, שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית במשך רוב תקופת נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. מורגנטאו היה משתתף מרכזי בעיצובו ובמימונו של הניו דיל. לאחר 1937 הוא היה משתתף מרכזי במימון השתתפותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.[1] הוא גם היה משתתף חשוב בעיצוב מדיניות החוץ, במיוחד בנוגע להשאל-החכר, הסיוע לסין, הסיוע לשארית הפליטה, וההצעה, באמצעות תוכנית מורגנטאו, למניעה מגרמניה מלהפוך שוב לאיום צבאי באמצעות השמדת תעשייתה ומכרותיה. הוא היה היהודי היחידי בקבינט של הנשיא רוזוולט. בזמן מלחמת העצמאות היה אחראי ל"מגבית היהודית" לטובת מדינת ישראל ולאחר מכן היה ממקימי מפעל הבונדס[2]. הוא המשיך לכהן כמזכיר האוצר בחודשים הראשונים לנשיאותו של הארי טרומן, ובמשך ימים ספורים בסוף יולי ובתחילת יוני 1945, בעקבות התפטרותו של מזכיר המדינה אדוארד סטטיניוס, הוא היה הראשון בתור בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, היהודי הראשון שזכה לכבוד זה.[3]

אביו של מורגנטאו, הנרי מורגנטאו (האב), היה שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית.

מורגנטאו היה אביהם של רוברט מ. מורגנטאו (אנ'), שהיה התובע הכללי של מנהטן במשך 35 שנה, ושל הנרי מורגנטאו השלישי (אנ'), סופר ומפיק טלוויזיה אמריקאי. אחייניתו הייתה ההיסטוריונית ברברה טוכמן.

על שמו של מורגנטאו קרוי המושב טל שחר ("מורגנטאו": "טל בוקר" בגרמנית) ועל שמו של אביו קרוי רחוב בירושלים.[4]

ראשית חייו

הנרי מורגנטאו נולד למשפחה בולטת מיהודי ניו יורק, כבנם של ג'וזפין (לבית סייקס) ושל הנרי מורגנטאו (האב), איל מקרקעין ודיפלומט, שנולדו בגרמניה. למורגנטאו היו שלוש אחיות. הוא התחנך באקדמיית פיליפס אקסטר, ומאוחר יותר עבר לבית הספר דווייט. לאחר סיום לימודיו הוא למד אדריכלות וחקלאות באוניברסיטת קורנל. ב-1913 היא הכיר את פרנקלין דלאנו רוזוולט ואת רעייתו אלינור רוזוולט והתיידד איתם. הוא רכש וניהל את חוות פישקיל (Fishkill Farms) ששכנה בסמוך לאחוזת משפחת רוזוולט בהייד פארק שבמדינת ניו יורק, והתמחה, כמו רוזוולט, בגידול עצי חג המולד.[5][6] הוא היה מודאג בנוגע למצוקתם של החקלאים, שהיו יותר מרבע מאוכלוסייתה של ארצות הברית. ב-1922 הוא רכש את השליטה במגזין "החקלאי האמריקאי" (American Agriculturist), והפך אותו לקול של ההחזרה לטבע, השימור והחקלאות המדעית.[7] ב-1929 מינה אותו רוזוולט, שהיה אז מושל ניו יורק, כיושב ראש הוועדה המייעצת לחקלאות של מדינת ניו יורק וכחבר ועדת השימור של המדינה.

מזכיר האוצר

הניו דיל

מורגנטאו (משמאל), עם הנשיא נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט ואדם נוסף, במעונו של רוזוולט, הבית הלבן הקטן, 30 בנובמבר 1932
מורגנטאו (משמאל), עם הנשיא נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט ואדם נוסף, במעונו של רוזוולט, הבית הלבן הקטן, 30 בנובמבר 1932
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניו דיל

ב-1933 החל רוזוולט לכהן כנשיא ארצות הברית והוא מינה את מורגנטאו כנציב מועצת החקלאות הפדרלית (Federal Farm Board). עם זאת, היה מורגנטאו מעורב בהחלטות מוניטריות. רוזוולט אימץ את הרעיון להעלאת מחיר הזהב כדי לפחת את שער המטבע ולבלום את עליית המחירים. הרעיון הגיע מפרופסור ג'ורג' וורן מאוניברסיטת קורנל. מורגנטאו כתב ביומנו:

שבת - הלכתי אל הבית הלבן ופגשתי שם את ג'ונס. אמרתי לנשיא שלא רכשנו שום זהב אמש. הוא אמר, "זה נכון. הריסון התקשר ודיבר עם ג'סי". לא יכולתי להבין אם הוא גם דיבר עם הנשיא. לאחר מכן טען הריסון שהואיל ושבת הוא חצי יום, הם לא צריכים לרכוש שום זהב. הן הנשיא והן ג'ונס אמרו שהם חשבו שהם שגו כשהסכימו עם הריסון. אני מאמין שזה היה ביום שישי שהעלנו את השער ב-21 סנט, והנשיא אמר, "זה מספר מזל בגלל שזה שלוש פעמים שבע". אם מישהו ידע אי פעם איך באמת קבענו את שער הזהב באמצעות צירוף של מספרי מזל וכו', אני חושב שהם באמת יהיו מפוחדים. בשבת העלינו את שער הזהב ב-10 סנט. נשארתי לאחר שג'ונס עזב והייתה לי שיחה טובה של חצי שעה שבה רוב הזמן לואיס האו היה נוכח.[8]

ב-1934 כאשר ויליאם הרטמן וודין התפטר בשל בריאותו הלקויה, מינה הנשיא רוזוולט במקומו את מורגנטאו כמזכיר האוצר של ארצות הברית. מורגנטאו היה מוניטריסט קפדן. הנשיא רוזוולט, מורגנטאו ויושב ראש מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב מרינר אקלס, שמרו יחדיו על תעריפי ריבית נמוכים במהלך השפל הגדול כדי לעודד צריכה ציבורית מסיבית, ובהמשך לתמוך בהתחמשות מחדש, לתמוך בבריטניה ובהשתתפותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

ב-1934 ביקש רוזוולט ממורגנטאו לבדוק את תשלום המיסים של ויליאם רנדולף הרסט, שכן הוא "קיבל עצה שהרסט תכנן לעשות שימוש בעיתוניו כדי לשגר מתקפה על מדיניות הניו דיל ועל המדיניות הכלכלית שלו". מורגנטאו הסביר שהוא ביצע בדיקה של תשלומי המיסים של הרסט ושל השחקנית מריון דייוויס (אנ') ו"יעץ לרוזוולט להכות מכה מקדימה על שניהם".[9]

המערכה נגד השחיתות

מורגנטאו עשה שימוש במעמדו כמזכיר האוצר כדי לחקור את הפשע המאורגן ושחיתות בממשל. המודיעין של האוצר וסוכנויות נוספות (למערכת אכיפת החוק הפדרלית של ארצות הברית שנודעה בחלוקתה לגופים שונים ורבים, היו חמישה גופי חקירה במחלקת האוצר לבדה) לא היו מתואמים במאמציהם. המאמצים ליצור סוכנות-על נבלמו על ידי ג'ון אדגר הובר, שחשש שהסוכנות החדשה תאפיל על ה-FBI שבראשו הוא עמד. על כל פנים, מורגנטאו יצר תפקיד של מתאם לסוכנויות של מחלקת האוצר. אף על פי שהמתאם לא יכול היה לשלוט בהן, הוא יכול היה להניע אותן לשיתוף פעולה בצורה זו או אחרת.

למשרה זו מונה ב-1937 ראש החקירות הפליליות של שירות הכנסות הפנים שלעבר, אלמר לינקולן אירי, שניהל כמה חקירות מרכזיות, כולל העמדתו לדין המוצלחת של אל קפונה. החקירות של השחיתות בממשל גרמו לנפילתו של הבוס הפוליטי תומאס "ביג טום" פנדרגסט מקנזס סיטי. קרב יריות שהיה קשור לפעילות המאפיה ושחיתות מסיבית בממשלה הובילו לחקירות מוצלחות נגד פנדרגסט והמאפיה המקומית בראשותו של צ'ארס קרולו.[10] פקידי ממשל נוספים, בנוסף לגנגסטרים, במספר מקרים בודדים, הורשעו בזכות חקירותיו של מורגנטאו.

מדיניות מוניטרית

מורגנטאו האמין באיזון תקציבי, במטבע יציב, בצמצום החוב הלאומי, ובצורך ליותר ויותר השקעות פרטיות. "חוק יחסי העבודה הלאומי של 1935" (National Labor Relations Act of 1935), או כפי שנודע בשם "חוק וגנר", שנגע לאיגודי העובדים, עמד בקנה אחד עם השקפותיו של מורגנטאו, בשל העובדה שהוא חיזק את הבסיס הפליטי של המפלגות ולא הצריך שום הוצאות כספיות חדשות. מורגנטאו ראה בתקציב הדו-שנתי של רוזוולט כלגיטימי, כלומר, תקציב מאוזן ו"תקציב חירום" עבור סוכנויות הממשל, כמו "מנהל קידום העבודה" (Works Progress Administration), "מנהל העבודות הציבוריות" (Public Works Administration) וחיל השימור האזרחי, שיקבע את מימונן עד לשיקום מלא של המשק. הוא נאבק נגד הבונוס של וותיקי המלחמה עד שלבסוף עקף הקונגרס את הווטו של רוזוולט והקצה ב-1936 סכום של 2.2 מיליארד דולר. ב"שפל שבתוך השפל" של 1937 לא עלה בידו של מורגנטאו לשכנע את רוזוולט לחדול מהוצאת כספים מתמשכת על חשבון הגרעון. רוזוולט המשיך לדחוף להרחבת ההוצאה, ומורגנטאו מצידו קידם את רעיון התקציב המאוזן. בכל אופן, ב-1937 הצליח מורגנטאו לשכנע את הנשיא להתמקד סוף סוף באיזון התקציב באמצעות קיצוצים נרחבים בהוצאות והעלאת מיסים. הכלכלנים הקיינסיאנים טענו שניסיון זה של רוזוולט לאזן את התקציב יצר המיתון של 19371938 (Recession of 1937–1938). ב-10 בנובמבר 1937 נשא מורגנטאו נאום בפני האקדמיה למדע המדינה במלון אסטור שבניו יורק, ובו הוא ציין שהשפל מצריך הוצאה על בסיס גרעון, אך על הממשלה לקצץ בהוצאות כדי להחיות את הכלכלה. בנאומו זה הוא אמר:

אנחנו רוצים לראות את העסקים מתרחבים. ...אנו מאמינים שאחת הדרכים החשובות להשגת יעדים אלו בעת הזאת היא להמשיך להתקדם לקראת איזון בתקציב הפדרלי.[11]

הצלחתו הגדולה ביותר של מורגנטאו הייתה תוכנית הביטוח הלאומי החדשה. הוא הפך על פיהן את ההצעות לממן את התוכנית מהכנסות המדינה ועמד על כך שהיא תמומן באמצעות מיסים חדשים שיוטלו על המועסקים. הוא עמד על כך שעובדים במגזר החקלאות ועובדים במשק בית לא ייכללו בתוכנית הביטוח הלאומי. הוא הטיל ספק בערכה של ההוצאה על חשבון הגרעון שלא הורידה את שיעור האבטלה ורק הוסיפה לחוב הלאומי:

ניסינו להוציא כסף. אנו מוציאים כסף יותר משהוצאנו אי פעם בעבר וזה לא מצליח. ויש לי אינטרס אחד בלבד, ואם אני טועה... מישהו אחר יכול לבצע את עבודתי. אני רוצה לראות את הארץ הזו משגשגת. אני רוצה לראות את האנשים מוצאים עבודה. אני רוצה לראות את האנשים מצליחים להשיג מספיק אוכל. מעולם לא הסתפקנו בהבטחותינו. ... אני אומר לאחר שמונה שנים של הממשל הזה שרמת האבטלה זהה לזו שבה התחלנו. ...וקיים חוב גדול להתמודד עמו.[12]

כדי לצמצם את הגרעון טען מורגנטאו שיש להעלות מיסים, במיוחד מיסים על עושר.

מעולם לא התחלנו בהטלת מיסים על אנשים בארץ הזאת באופן שעלינו לעשות... אני לא משלם כפי שאני צריך לשלם. אנשים במעמד שלי לא משלמים. האנשים שיש להם צריכים לשלם.[12]

הסיוע לפליטים היהודים

מרגע שעמדו מול מוראות השואה, הגיבו בעלות הברית באיטיות. ב-1943 אישרה מחלקת האוצר בראשותו של מורגנטאו את התוכנית של הקונגרס היהודי העולמי להציל יהודים באמצעות שימוש בחשבונות בנק חסויים בשווייץ, אך מחלקת המדינה ומשרד החוץ הבריטי עיכבו אותה. מורגנטאו וצוותו עמדו על כך שיש לעקוף את מחלקת המדינה ובינואר 1944 הוא התעמת בסופו של דבר עם הנשיא על "הדוח למזכיר על ההסכמה שבשתיקה של הממשלה הזאת על רצח היהודים" (Report to the Secretary on the Acquiescence of This Government in the Murder of the Jews) באותו חודש הוא גרם לנשיא להחליט על הקמת הוועד לענייני פליטים. הוועד מימן את שליחותו של ראול ולנברג בבודפשט והתיר את הגדלת מספר היהודים שהותר להם להיכנס לארצות הברית בשנים 1944 ו-1945. כ-200,000 יהודים ניצלו באופן זה.[13]

החוקר אריאל הורביץ טוען שבסוף 1943 ניסחה מחלקת האוצר דוח שקרא להקמתה של סוכנות מיוחדת להצלת יהדות אירופה. באותה עת יצרו כמה חבר הקונגרס קשר עם "קבוצת ברגסון" בראשותו של הלל קוק, שהציעו גם הם פתרון שקרא להקמתה של סוכנות כזו. ב-16 בינואר 1944 הציג מורגנטאו בפני הנשיא רוזוולט את הדוח של מחלקת האוצר והנשיא הסכים להקים את הוועד לענייני פליטים, הניסיון העיקרי הראשון של ארצות הברית להתמודד עם השמדת יהדות אירופה.

ג'ון מורטון בלום טוען שבאמצע 1944 הוועד לענייני פליטים:

החל להגשים את ציפיותיו של מורגנטאו. ניסיונו בהקמת הוועד והסיוע לפעולותיו היוו את ההצלחה היחידה שלו בימי המלחמה עד לאותה עת בטיפוח המטרה ההומניטרית של מדינות החוץ האמריקאית.[14]

בנקודת זמן מסוימת בקיץ 1944 הציע מורגנטאו לנשיא רוזוולט ש-50 עד 100 העומדים ברשימת "הארכי-פושעים" הגרמנים יירו מיד עם תפיסתם. בראשית 1945 הוא שינה את דעתו והציע שהם יישפטו באופן רשמי.[15]

תוכנית מורגנטאו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית מורגנטאו

ב-1944 הציע מורגנטאו את תוכנית מורגנטאו לגרמניה שלאחר המלחמה, בה הוא קרא להפוך את גרמניה למדינה נטולת תעשייה כבדה. הוא טען ש"צריך לא רק לפרק את מתקני התעשייה הקיימים בחבל הרוהר כעת, אלא גם להחליש אותו ולהטיל עליו שליטה כך שבעתיד הנראה לעין הוא לא יוכל להפוך שוב לאזור תעשייה".[16] גרמניה הייתה אמורה להמשיך ולהחזיק באזורי החקלאות העשירים שלה במזרח. עם זאת, סטלין עמד על קיומו של קו אודר-נייסה, שניתק את גרמניה משטחי חקלאות אלו. לפיכך, תוכנית מורגנטאו המקורית ירדה מעל הפרק. ג'ררד וינברג טוען שהתוכנית נזנחה בשל היותה "רכה מדי כלפי הגרמנים, ולא קשה מדי כפי שאנשים מסוימים מעלים על דעתם".[17]

בועידת קוויבק השנייה שהתקיימה ב-16 בספטמבר 1944, שיכנעו רוזוולט ומורגנטאו את ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שהיסס בתחילה, להסכים לתוכנית מורגנטאו, ככל הנראה באמצעות הסכם השאל-החכר בהיקף של 6 מיליארד דולר. צ'רצ'יל בחר בכל אופן לצמצם את היקף הצעתו של מורגנטאו באמצעות ניסוח גרסה חדשה של המזכר, שהייתה בסופו של דבר הנוסח עליו חתמו שני המדינאים.[18] תמצית המזכר שנחתם היה "תוכנית זו לחיסול התעשיות הביטחוניות בחבל הרוהר ובחבל הסאר מיועדת להפיכתה של גרמניה למדינה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חקלאות ומקנה".[19]

התוכנית עוררה התנגדות בקבינט של רוזוולט, בעיקר מצידו של הנרי סטימסון, וכאשר היא דלפה לעיתונות, התעוררה ביקורת ציבורית כלפי רוזוולט.[20] בתגובה לכך הכחיש הנשיא את דיווחי העיתונות.[21] כתוצאה מההדלפה התערערו לזמן מה יחסיהם של מורגנטאו והנשיא רוזוולט.

שר התעמולה של גרמניה יוזף גבלס עשה שימוש בתוכנית המודלפת, במידה מסוימת של הצלחה, כדי לעודד את העם הגרמני לחזק את מאמציהם כדי למנוע את הפיכת ארצם ל"שדה תפוחי אדמה".[22] גנרל ג'ורג' מרשל התלונן בפני בפני מורגנטאו שההתנגדות הגרמנית התחזקה.[23] מתוך תקווה לרכך את גישתו של מורגנטאו לתוכניתו עבור גרמניה, הסביר לו חתנו של רוזוולט, לוטננט קולונל ג'ון בוטיגר, שעבד במחלקת המלחמה, כיצד היה על הכוחות האמריקאים להילחם במשך חמישה שבועות מול התנגדות גרמנית עזה כדי לכבוש את אאכן והלין בפניו שתוכנית מורגנטאו הייתה "שווה לגרמנים שלושים דיוויזיות".[24] בסוף 1944 יריבו למירוץ לנשיאות של רוזוולט, תומאס דיואי, אמר שהיא הייתה שווה "עשר דיוויזיות".[25] מורגנטאו סירב להתפשר.

ב-10 במאי 1945 חתם הנשיא החדש הארי טרומן על צו הכיבוש JCS 1067.[26] מורגנטאו אמר לצוותו שזהו יום גדול עבור מחלקת האוצר, ושהוא מקווה ש"אף אחד לא יזהה אותו כתוכנית מורגנטאו".[27] הצו, שהיה בתוקף למשך יותר משנתיים, הנחה את כוחות הכיבוש של ארצות הברית "...לא לנקוט בשום צעדים לטובת שיקומה הכלכלי של גרמניה".[26]

בגרמניה הכבושה השאיר מורגנטאו מורשת בדמות "משרד הממשל הצבאי של ארצות הברית" (OMGUS), שאנשיו נודעו בכינוי "נערי מורגנטאו". היו אלו פקידים של מחלקת האוצר שהושאלו על ידי הגנרל דווייט אייזנהאואר לצבא הכיבוש. פקידים אלו דאגו שצו JCS 1067 יפורש ככתבו וכלשונו. הם היו הפעילים ביותר בחודשים המכריעים הראשונים של הכיבוש, אך המשיכו בפעילותם במשך כמעט שנתיים שלאחר התפטרותו של מורגנטאו באמצע שנת 1945, וכמה מהם אפילו לזמן ממושך יותר תחת מנהיגם קולונל ברנרד ברנסטיין, שהיה "זה שהוביל את רוח מורגנטאו בצבא הכיבוש".[28] צוות זה התפטר ביולי 1947, כאשר הוחלף צו JCS 1067 בצו JCS 1779, שקבע שאירופה מסודרת ומשגשגת צריכה את התרומות הכלליות של גרמניה היציבה והיצרנית".[29]

מורשתו של מורגנטאו השתקפה גם בתוכניות לשימור פירוק גרמניה מנשקה באמצעות צמצום משמעותי של כלכלתה של גרמניה.[30]

באוקטובר 1945 פרסם מורגנטאו ספר בשם "גרמניה היא הבעיה שלנו" (Germany is Our Problem), שבו הוא תיאר ונימק את תוכנית מורגנטאו בפרטי פרטים. הנשיא רוזוולט נתן אישור לפרסום הספר בערב שלפני מותו, כאשר סעד עם מורגנטאו בבית הלבן הקטן בוורם ספרינגס. מורגנטאו ביקש מצ'רצ'יל רשות לכלול בספר את המזכר שנחתם על ידו ועל ידי רוזוולט בקוויבק, ושהיה אז עדיין בגדר סוד, אך צ'רצ'יל לא אישר את פרסום המסמך.[31] בנובמבר אותה שנה אישר הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד הצבאי של אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה לחלק 1,000 עותקים של הספר לקציני הצבא האמריקאים באזור הכיבוש. ההיסטוריון סטיבן אמברוז הגיע למסקנה, שאף על פי שאייזנהאואר טען מאוחר יותר שהוראתו זו לא היה פעולה לאישור תקפותה של תוכנית מורגנטאו, הוא אכן אישר את התוכנית ואף קודם השמיע באוזני מורגנטאו כמה מרעיונותיו בנוגע לאופן הטיפול בגרמניה.[32]

לאחר התפטרותו מתפקיד מזכיר האוצר, יחד עם כמה אישים בולטים, כמו הגברת הראשונה שלעבר אלינור רוזוולט, המשיך מורגנטאו במשך כמה שנים להיות חבר פעיל בקבוצה שקידמה את "השלום הקשוח" (harsh peace) כלפי גרמניה.[33] בסופו של דבר, מדיניות שילובה מחדש של גרמניה המתועשת באופן מלא ושעברה תהליך של דה-נאציפיקציה באירופה הייתה המדיניות שאומצה, כפי שתוארה בסרטו של פרנק קפרה מ-1945 "הנה גרמניה" (Here Is Germany).

ועידת ברטון וודס

מורגנטאו מונה על ידי הנשיא רוזוולט כנשיא הזמני של ועידת ברטון-וודס, שבה נחתם הסכם ברטון-וודס, והוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח של הבנק העולמי. במהלך ישיבת הפתיחה של מליאת הוועידה ב-1 ביולי 1944, הציג ראש המשלחת המקסיקנית, אדוארדו סוארז, את שמו של מורגנטאו כנשיא הקבוע של הוועידה. בהצעה זו תמך ראש המשלחת הברזילאית, ארתור דה סוזה קוסטה, והיא נתמכה על ידי משלחות נוספות כמו אלו של קנדה ושל ברית המועצות.

שנותיו האחרונות

ב-1945, כאשר היה הארי טרומן לנשיא, עמד מורגנטאו על כך שהוא ייתלווה אליו לוועידת פוטסדאם, ואיים שהוא יתפטר עם לא יעשה כן. טרומן קיבל מידית את התפטרותו של מורגנטאו.[34] הוא הקדיש את שנותיו האחרונות לעבודה עם נדבנים יהודים, וכך הוא היה היועץ הפיננסי של ישראל. על שמו נקרא מושב טל שחר שעלה על הקרקע ב-1948. שמו של המושב הוא תרגום משמעות שמו של מורגנטאו בגרמנית (פירוש המילה מורגנטאו הוא "טללי בוקר").[35]

מורגנטאו תרם את יומנו המכיל 840 כרכים לספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם פרנקלין דלאנו רוזוולט.[36]

חיים אישיים

מורגנטאו היה נשוי לאלינור ליהמן פטמן, נכדתו של מאיר ליהמן, ממייסדי חברת ליהמן ברדרס. לזוג נולדו שלושה ילדים: ג'ואן מורגנטאו הירשהורן, שנישאה לפרד הירשהורן הבן, הנרי מורגנטאו השלישי ורוברט מ. מורגנטאו. ב-1913 רכש מורגנטאו חווה בכפר הופוול ג'נקשן שבניו יורק וקרא לה חוות פישקיל (Fishkill Farms). החווה נמצאת עד היום בבעלותה של משפחת מורגנטאו.

הנרי מורגנטאו נפטר בפקיפסי שבמדינת ניו יורק ב-6 בפברואר 1967. על שמו נקראה ספינה של משמר החופים של ארצות הברית בשם (USCGC Morgenthau), שהייתה בשירות מ-1969 ועד 2017, אז נמכרה למשמר החופים של וייטנאם.

הערות שוליים

  1. ^ Herman, Arthur. Freedom's Forge: How American Business Produced Victory in World War II, Random House, New York, NY, 2012, pp. 9–11.
  2. ^ מפעל הבונדס - מנוף לכלכלת ישראל, דבר, 29 במרץ 1968
  3. ^ "Succession to the Presidency". CQ Researcher by CQ Press.
  4. ^ עיריית ירושלים - מערכת חיפוש שם רחוב - רחוב הנרי מורגנטאו
  5. ^ Franklin D. Roosevelt Presidential Library - Who wants a Christmas tree?
  6. ^ Peter de Haan, From Keynes to Piketty: The Century that Shook Up Economics, Springer, 2016, p. 284.
  7. ^ Levy, Herbert (May 25, 2010). "Henry Morgenthau, Jr.: The Remarkable Life of FDR's Secretary of the Treasury". Skyhorse Publishing Inc., p. 136.
  8. ^ יומנו של מורגנטאו, 4 בנובמבר 1933, עמוד 96.
  9. ^ Thorndike, Joseph J. (August 23, 2012). "Tax Troubles of the Rich and Famous, 1930s Edition – 2012 TNT 166-3". Tax Analysts.
  10. ^ Repetto, Thomas (2004). The American Mafia: A History of Its Rise to Power. Henry Holt & Company, pp. 192-195.
  11. ^ Patch, B. W. (1937). Budget balancing vs. pump priming. Editorial research reports 1937 (Vol. II).
  12. ^ 1 2 Morgenthau, Henry Jr. (May 9, 1939). Henry Morgenthau Diary, Microfilm Roll #50
  13. ^ Penkower, Monty Noam (1980). "Jewish Organizations and the Creation of the U.S. War Refugee Board". Annals of the American Academy of Political and Social Science. 450 (1): 122–139.
  14. ^ John Morton Blum, From the Morgenthau Diaries: Years of War 1941–1945 (1967), p. 227.
  15. ^ Allison Morris Niebauer, CONSTRUCTIONS OF GUILT AND LOGICS OF PUNISHMENT: AMERICAN NARRATIVES OF GERMAN GUILT AFTER WORLD WAR II, The Pennsylvania State University, 2016, pp. 24-25.
  16. ^ Morgenthau. "Suggested Post-Surrender Program for Germany". Archived from the original on 2013-05-31.
  17. ^ Gerhard L. Weinberg (2005). Visions of Victory: The Hopes of Eight World War II Leaders. Cambridge University Press. p. 183.
  18. ^ Fact File : Second Quebec Conference - BBC.
  19. ^ Memorandum Initialed by President Roosevelt and Prime Minister Churchill, FOREIGN RELATIONS OF THE UNITED STATES, CONFERENCE AT QUEBEC, 1944, Roosevelt Papers, Office of the Historian, Foreign Service Institute, United States Department of State
  20. ^ "The Policy of Hate". Time. October 2, 1944.
  21. ^ "The Battle for Peace Terms". Time. October 9, 1944.
  22. ^ John Dietrich, The Morgenthau Plan: Soviet Influence on American Postwar Policy, Algora Publishing, 2013, p. 80.
  23. ^ J. Elke Ertle,MORGENTHAU PLAN FOR POST-WAR GERMANY, Walled In Berlin, September 24th, 2018.
  24. ^ Beschloss, Michael (2002). The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler's Germany, 1941–1945. Simon & Schuster, pp. 172-173.
  25. ^ Beschloss, Michael (2002). The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler's Germany, 1941–1945. Simon & Schuste, p. 144, pic 19.
  26. ^ 1 2 JCS 1067
  27. ^ Beschloss, Michael (2002). The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler's Germany, 1941–1945. Simon & Schuster, p. 233.
  28. ^ Petrov, Vladimir Nikolayevich (1967). Money and Conquest: Allied Occupation Currencies in World War II. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins Press, p. 228–229.
  29. ^ Karl Hardach, The Political Economy of Germany in the Twentieth Century, University of California Press, 1980, p. 94.
  30. ^ Gareau, Frederick H. (June 1961). "Morgenthau's Plan for Industrial Disarmament in Germany". The Western Political Quarterly. University of Utah. 14 (2): 517–534.
  31. ^ Beschloss, Michael (2002). The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler's Germany, 1941–1945. Simon & Schuster, p. 250.
  32. ^ John Dietrich, The Morgenthau Plan: Soviet Influence on American Postwar Policy, Algora Publishing, 2013, p. 37.
  33. ^ Casey, Steven (2005). "The campaign to sell a harsh peace for Germany to the American public, 1944–1948". History. Volume 90, Issue 297, page 28.
  34. ^ CHAPTER XIX, Potsdam Germany, history.army.mil
  35. ^ ועדת השמות הממשלתית, עמוד 653
  36. ^ Gunther, John (1950). Roosevelt in Retrospect. Harper & Brothers. pp. 102.


{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
הנרי מורגנטאו (הבן)
Listen to this article