הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
רשימת ערכים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בארצות הברית יש 63 אזורים מוגנים המכונים פארקים לאומיים.[1] המנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, סוכנות של מחלקת הפנים של ארצות הברית. פארקים לאומיים יכולים לקום אך ורק מתוקף חוק של הקונגרס של ארצות הברית. החוק שיצר את הפארק הלאומי הראשון, הפארק הלאומי ילוסטון, נחתם על ידי נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גרנט ב-1872 ואחריו הפארק הלאומי מקינק (Mackinac National Park) ב-1875 (נסגר ב-1895) ואז פארק רוק קריק (Rock Creek Park), שמוזג מאוחר יותר לתוך הפארקים הלאומיים של הבירה (National Capital Parks), הפארק הלאומי סקוויה והפארק הלאומי יוסמיטי ב-1890. שירות הפארקים הלאומיים הוקם ב-1916 מתוקף חוק (National Park Service Organic Act) שקבע שמטרת הארגון ”לשמר את הנוף ואת האובייקטים הטבעיים וההיסטוריים וחיות הבר שבהם, ולאפשר את ההנאה מהם בדרך כזו ובאמצעים כאלו שלא יפגמו בהם למען הנאת הדורות הבאים”.[2] פארקים לאומיים רבים התחילו כאזור מוגן במעמד של מונומנט לאומי שהוקם על ידי נשיא ארצות הברית במסגרת סמכותו על פי חוק העתיקות בטרם שודרג מעמדם על ידי הקונגרס. לשבעה פארקים לאומיים (שישה מתוכם באלסקה) צמודה שמורה לאומית, אזורים עם רמת הגנה שונה המנוהלים יחדיו, אבל נחשבים יחידות נפרדות ושטחיהם אינם כלולים בטבלה להלן. הקריטריונים לבחירת אזור כפארק לאומי כוללים: יופי טבעי, מאפיינים גאולוגיים ייחודיים, מערכות אקולוגיות יוצאות דופן, ואפשרויות לנופש (אם כי לא תמיד שוקלים את כל הקריטריונים יחד). מונומנטים לאומיים לעומת זאת נבחרים לעיתים קרובות בשל חשיבותם ההיסטורית או הארכאולוגית. ארבעה עשר פארקים לאומיים מוגדרים גם כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו,[3] בעוד ש-21 פארקים לאומיים מוגדרים שמורות ביוספריות.[4] שמונה פארקים לאומיים מוגדרים הן כאתר מורשת עולמית והן כשמורה ביוספרית.
ב-30 ממדינות ארצות הברית יש פארקים לאומיים, כמו גם הטריטוריות של סמואה האמריקנית ואיי הבתולה של ארצות הברית. המספר הגדול ביותר של פארקים לאומיים הוא בקליפורניה (תשעה), אחריה אלסקה (שמונה), יוטה (חמישה) וקולורדו (ארבעה). הפארק הלאומי הגדול ביותר הוא הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס באלסקה, 32,375 קילומטרים רבועים (גדול משטחה של בלגיה). גם שלושת הפארקים הגדולים הבאים הם באלסקה. הפארק הקטן ביותר הוא הפארק הלאומי קשת השער במיסורי, המשתרע על 368 דונם. השטח הכולל המוגן על ידי פארקים לאומיים הוא 211,000 קילומטרים רבועים, כשהממוצע הוא 3,500 קילומטרים רבועים, אבל החציון הוא רק 840 קילומטרים רבועים.[5]
כמות המבקרים בפארקים הלאומיים הגיעה לשיא של יותר מ-84 מיליון מבקרים ב-2017.[6] הפארק עם כמות המבקרים הגדולה ביותר היה הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז בקרוליינה הצפונית וטנסי עם מעל ל-11.3 מיליון מבקרים ב-2017, ואחריו הפארק הלאומי גרנד קניון באריזונה עם מעל ל-6.2 מיליון מבקרים. לעומת זאת רק 11,117 איש ביקרו באותה שנה בפארק הלאומי שערי האזור הארקטי המרוחק שבאלסקה.[6]
כמה פארקים לאומיים לשעבר איבדו הגדרה זו או פורקו. ליחידות אחרות של שירות הפארקים הלאומיים (בסך כל 423) מתייחסים כפארקים לאומיים במסגרת מערכת הפארקים הלאומיים, אף שאין להן הכרה רשמית ככאלו.[7]