הפארק הלאומי פטריפייד פורסט
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפארק הלאומי פטריפייד פורסט (באנגלית: Petrified Forest National Park, מילולית: הפארק הלאומי היער המאובן) הוא פארק לאומי מדברי המשתרע על שטח של 896 קילומטרים רבועים במחוזות נאוואחו ואפאצ'י בצפון-מזרח אריזונה שבארצות הברית. שם הפארק מנציח את הריכוז יוצא דופן של עצים מאובנים בשטחו, רובם מהמין הנכחד Araucarioxylon arizonicum. מתוך השטח הכללי של הפארק 458 קילומטרים רבועים הם שטח שהכניסה אליו בתשלום והוא מאופיין בערבת שיחים צחיחה למחצה, כמו גם בתרונות צבעוניים שעברו בליה רבה, כשחלקו הצפוני מתפשט לתוך המדבר הצבוע. מטה הפארק שוכן כ-42 קילומטרים מזרחית לעיירה הולברוק באריזונה, וכ-150 קילומטר מהעיר פלגסטאף. הפארק משתרע לאורך כביש בין-מדינתי 40 (I-40), ולכביש 66 ההיסטורי כששניהם חוצים את הפארק ממזרח למערב.
עץ מאובן בשטח הפארק | |
מידע כללי | |
---|---|
תאריך הקמה | 1 בינואר 1962 |
מבקרים בשנה | 644,922[1] (נכון ל־2018) |
גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית |
נתונים ומידות | |
שטח | 896[2] קמ"ר |
מיקום | |
מדינה | אריזונה, ארצות הברית |
מיקום | אריזונה |
קואורדינטות | 35°04′N 109°47′W |
www.nps.gov/pefo | |
(למפת ארצות הברית מוגדלת) (למפת ארצות הברית רגילה) (למפת אריזונה רגילה) | |
האתר הוכרז מונומנט לאומי, ב-1906 ופארק לאומי של ארצות הברית ב-1962. ב-2018 ביקרו בו 644,922 תיירים, כשהפעילויות האופייניות למבקרים כוללות ביקור באתרים התיירותיים, צילום, הליכה בשבילים ומחנאות בחיק הטבע.
הגובה הממוצע של הפארק הוא 1,600 מטרים מעל גובה פני הים, כשהאקלים מאופיין ברוחות יבשות. הטמפרטורות בשיא הקיץ מגיעות ל-38°C, ובחורף צונחות מתחת לנקודת הקיפאון. בפארק יש יותר מ-400 מינים של צמחים, בעיקר עשבים, כדוגמת מינים של דגניים כמו ה-Bouteloua gracilis (באנגלית Blue grama) ומיני המדחול (Sporobolus). בעלי החיים כוללים חיות גדולות כדוגמת אנטילוקפרה אמריקנית, זאב ערבות ושונר מצוי ובעלי חיים רבים קטנים יתר, דוגמת אוגר יערוני (Peromyscus), נחשים, לטאות, שבעה מינים של דו-חיים ויותר מ-200 מינים של עופות, שחלקם הם דיירי קבע ורובם עופות נודדים. 203 קילומטרים רבועים, כשליש משטח מהפארק, מוכרזים כאזור טבע בראשיתי.[3]
הפארק ידוע בשל המאובנים שבו, בייחוד גזעי עצים שגדלו בתקופת הטריאס העליון, לפני כ-225 מיליון שנים. השכבות המכילות את הגזעים המאובנים הם חלק מתצורת צ'ינלה הצבעונית ורחבת הידיים, שהיא המקור לשם המדבר הצבוע. לפני כ-60 מיליון שנים נדחפה רמת קולורדו, שהפארק הוא חלק ממנה, למעלה בשל לחצים טקטוניים ונחשפה לסחיפה מוגברת. כל שכבות הסלע בפארק מעל לתצורת צ'ינלה נסחפו כליל בהשפעת מים ורוחות, למעט שכבות צעירות מבחינה גאולוגית המצויות בחלקים מהפארק. בנוסף לגזעי עצים מאובנים כוללים המאובנים בפארק שרכים מטריאס עליון, ציקסאים, וגינקו, ומינים רבים אחרים של צמחים כמו גם בעלי חיים כולל פייטוזאוריים, דו-חיים גדולים, והדינוזאורים הראשונים. פלאונטולוגים חופרים וחוקרים את המאובנים של הפארק מתחילת המאה ה-20.
האוכלוסייה האנושית המוקדמת ביותר בפארק הגיעה לפני 8,000 שנה לפחות. לפני כ-2,000 שנה גידלו התושבים באזור תירס, וזמן קצר אחר-כך הקימו בשטח שיהפוך לפארק בתים חפורים. תושבים מאוחרים יותר בנו מגורים מעל פני הקרקע המכונים פואבלו. למרות ששינוי האקלים אילץ את התושבים לעקור משם (הפואבלו האחרון ננטש סביב 1,400 לספירה) נתגלו ברחבי הפארק יותר מ-600 אתרים ארכאולוגים, כולל פטרוגליפים, הקשורים אליהם. במאה ה-16 ביקרו באזור מגלי ארצות ספרדים, ובאמצע המאה ה-19 סקר צוות של חוקרים מטעם ממשלת ארצות הברית נתיב ממזרח למערב דרך האזור בו שוכן הפארק כיום, וציין את גילוי הגזעים המאובנים. מאוחר יותר, נסללו כבישים ומסילות ברזל באותו הנתיב ואפשרו את בואם של התיירים, ולפני הקמת הפארק, את ליקוט המאובנים מהשטח בקנה מידה גדול. גנבות של עצים מאובנים ממשיכה להיות בעיה גם במאה ה-21.
הפארק הלאומי פטריפייד פורסט משתרע על שטח של 896 קילומטרים רבועים במחוזות נאוואחו ואפאצ'י בצפון-מזרח אריזונה. אורך הפארק כ-50 קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו משתנה ממקסימום 19 קילומטרים בצפון ועד למינימום של כקילומטר וחצי לאורך רצועה צרה בין הצפון לדרום, שבו הפארק מתרחב שוב לרוחב בין 4 ל-6 קילומטרים.
כביש בין-מדינתי 40 (I-40), כביש 66, מסילת הברזל של חברת הרכבת BNSF והנהר פוארקו חותכים את הפארק בכיוון כללי ממזרח למערב לאורך נתיב זהה. עיירת הרפאים אדמנה (Adamana), שוכנת כקילומטר מערבית לפארק לאורך מסילת BNSF. העיירה הולברוק שוכנת מערבית למטה הפארק לאורך כביש בין-מדינתי 40, היא העיירה הקרובה ביותר. את הפארק חוצה כביש הפארק (Park Road) מצפון לדרום בין כביש בין-מדינתי 40 סמוך למטה הפארק בצפון וכביש 180 בדרום. כביש היסטורי 180, נתיב היסטורי של הכביש הנוכחי, חוצה את הקצה הדרומי של הפארק. כמו כביש 66, הוא הלך והתדרדר עד שנסגר. דרכי עפר רבות המשמשות לתחזוקה והסגורות לציבור חוצות את כביש הפארק בנקודות שונות.
458 קילומטרים רבועים משטח הפארק הם שטח שהכניסה אליו בתשלום.[2] שטחה של אומת נאוואחו גובל בפארק מצפון ומצפון-מזרח. שטחים השייכים למדינה, שטחים השייכים לממשל הפדרלי המנוהלים על ידי לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית, ושטחים בבעלות פרטית, שרובו משמש למרעה בקר, צמודים לגבולות האחרים של הפארק. גובה הפארק מעל פני הים נע מ-1,627 מטרים לאורך הנהר פוארקו ועד מקסימום 1,900 מטרים בנקודת פיילוט רוק (Pilot Rock), כשהגובה הממוצע הוא 1,645 מטרים. פני השטח משתנים בין גבעות מתונות ומרבצים עיקריים של עצים מאובנים בדרום לבתרונות סחופים בצפון. מרבית נחלי האכזב של הפארק נשפכים לנהר פוארקו. בחלק הדרומי של הפארק זורמים נחלי האכזב, קוטונווד ואש (Cottonwood Wash) וג'ים קמפ ואש (Jim Camp Wash) לתוך הנהר קולורדו הקטן.
אקלים
הטמפרטורות היומיות הממוצעות בקיץ הם בין 29°C ל-32°C.[4] משום שהשמים הבהירים של הפארק מאפשרים התקררות מהירה של האוויר בלילה, יורדת הטמפרטורה בקיץ בלילה 22°C מתחת לטמפרטורה הגבוהה ביום.[4] החודש החם ביותר הוא יולי, שבו הטמפרטורה הגבוהה ביותר הממוצעת היא 33°C והנמוכה ביותר הממוצעת היא 16°C. החודש הקר ביותר הוא ינואר שבו הטמפרטורה הגבוהה ביותר הממוצעת היא 9°C והנמוכה ביותר הממוצעת היא 6°C-. ב-1998 נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בשטח הפארק 42°C, וב-1971 נמדדה הטמפרטורה הנמוכה ביותר 33°C-.
בחורף עלולות הרוחות להגיע למהירות של כ-100 קילומטרים לשעה.[4] הרוחות בקיץ קלות יותר, אבל משבי רוח ממוצעים של 15 קילומטרים בשעה עשויים לגרום לסופות חול ולעלעולי חול תדירים, שחלקם מגיע לגבהים של מאות מטרים.
עיקר הגשמים יורדים מיולי ועד ספטמבר, כאשר כמחצית מכמות המשקעים השנתית הממוצעת בפארק יורדת במהלך סופות רעמים עזות וקצרות. אוגוסט הוא בממוצע החודש הגשום ביותר. בגובה שמעל ל-1,500 מטרים יכול לרדת שלג קל בפארק הלאומי פטריפייד פורסט מאוקטובר עד מרץ, אם כי הוא לא נשאר זמן רב על הקרקע. הלחות הממוצעת היא מתחת ל-50% ולעיתים פחות מ-15%.[4]
אקלים בפארק הלאומי פטריפייד פורסט | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 9 | 13 | 17 | 21 | 26 | 32 | 33 | 32 | 29 | 22 | 15 | 9 | 22 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -6 | -4 | -2 | 2 | 6 | 11 | 16 | 15 | 11 | 4 | -2 | -6 | 4 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 17 | 18 | 20 | 10 | 13 | 7.6 | 37 | 41 | 34 | 30 | 20 | 20 | 267.6 |
מקור: Petrified Forest Natl Park, AZ Monthly Weather |
הפארק הלאומי פטריפייד פורסט נודע במאובנים שבו, בייחוד גזעי עצים שגדלו בתקופת הטריאס העליון מעידן המזוזואיקון, לפני כ-225 מיליון שנים. במהלך תקופה זו היה אזור הפארק של ימינו סמוך לקו המשווה על הקצה הדרום-מערבי של יבשת-העל פנגיאה, והאקלים היה סובטרופי לח.[5] האזור שהפך מאוחר יותר לצפון-מזרח אריזונה היה מישור המוקף בהרים מדרום ומדרום-מזרח ובים ממערב. בנחלים שזרמו לרוחב המישור מהרמות שקעו משקעים אנאורגניים וחומרים אורגניים, כולל גזעי עצים, כמו גם צמחים אחרים ובעלי חיים שנכנסו או שנפלו למים. למרות שרוב החומר האורגני נרקב במהירות או שהוא נאכל על ידי אורגניזמים אחרים, חלקו נקבר כל כך מהר שהוא נשאר שלם ועשוי היה להתאבן. בתוך הפארק, המשקעים המכילים את גזעי העצים המאובנים שהפארק קרוי על שמם, הם חלק מתצורת צ'ינלה.[5]
תצורת צ'ינלה הצבעונית מופיעה על פני השטח בחלקים רבים של דרום-מערב ארצות הברית וממנה קיבל המדבר הצבוע את שמו, עובייה בשטח פארק עד ל-240 מטרים. היא בנויה מסלעי משקע, כולל שכבות רכות בעלות גרגירים דקים של אבן בוץ, אבן טין ואבן חרסית, שרובה בנטוניט, כמו גם שכבות קשות יותר של אבן חול, קונגלומרט ואבן גיר.[5] בחשיפה להשפעות של רוחות ומים נסחפות השכבות של תצורת צ'ינלה בקצב שונה תוך יצירת בתרונות הבנויות מצוקים, ערוצים, הרי שולחן, הרי כפתור[hebrew 1] וגבעות מעוגלות. חרסית הבנטוניט שבתצורה, המתנפחת כשהיא נרטבת ומתכווצת כשהיא מתייבשת, גורמת לתנועות וסדקים בפני השטח המרתיעה צמיחה. המחסור בכיסוי צמחייה גורמת לתצורת צ'ינלה להיות רגישה במיוחד לבליה.[5]
לפני כ-60 מיליון שנה החלו תנועות טקטוניות של קרום כדור הארץ לגרום להתרוממות רמת קולורדו, שהמדבר הצבוע הוא חלק ממנה.[5] בסופו של דבר התרוממו חלקים מהרמה לגובה שמעל ל-3,000 מטרים מעל פני הים.[5] קימוט זה בפני כדור הארץ נחשף להרס הדרגתי ומתמשך של הרמה באמצעות סחיפה. אי-התאמה (פער זמן משמעותי בין יחידות מסלע) של כ-200 מיליון שנים קיימת בתחומי הפארק, שבה הסחיפה הסירה את כל שכבות הסלעים מעל תצורת צ'ינלה למעט השכבות הצעירות ביותר מבחינה גאולוגית. תצורת בידאהוצ'י (Bidahochi Formation), שהורבדה לפני 8 עד 4 מיליון שנים בלבד, שוכבת ישירות על צ'ינלה, והסלעים שהורבדו ביורה, בקרטיקון ובמרבית השלישון חסרים.[5]
בתקופה שבה הורבדה תצורת בידאהוצ'י כיסה אגם אגן גדול את מרבית צפון-מזרח אריזונה. השכבות העתיקות יותר (הנמוכות) של התצורה בנויות ממשקעי נהרות ואגמים של טין, חול וחרסית. השכבות הצעירות יותר של בידאהוצ'י מכיל אפר געשי ולבה מהרי געש שהתפרצו בסמוך ובמרחק רב עד דרום-מערב נבדה.[5] אף שמרבית תצורת בידאהוצ'י נסחפה מאז, חלקים קטנים ממנה קיימים כמחשופים בחלק הצפוני של הפארק, על סלע פיילוט (Pilot Rock) בחלק של אזור הטבע הבראשיתי של הפארק ולאורך שולי המדבר הצבוע בין נקודות פינטאדו (Pintado Point) לטאווה (Tawa Point). הסחיפה של תצורת בידאהוצ'י חשפה תצורות נוף המכונות מארים (מכתשים געשיים מעגליים שתחתיתם שטוחה ומקורם בהתפרצות געשית). אפשר לראות פתח של מאר מתצפית נקודת פינטאדו.[5]
בתקופת הרביעון (מלפני 2.6 מיליון שנים ועד ימינו) כיסו חול שעף ברוח וסחף את מרבית צ'ינלה ובידאהוצ'י. דיונות עתיקות יותר מלפני 500,000 שנים במקומות הגבוהים ביותר בחלק הצפוני של הפארק לדיונות בנות 10,000 שנים באזורי הניקוז החוליים כדוגמת נחל האכזב ליתודנדרון ואש (Lithodendron Wash). דיונות צעירות עוד יותר בנות כ-1,000 שנים שיוצבו על ידי עשבים וצמחים אחרת מצויות ברחבי הפארק.[5]
מאובנים
בטריאס העליון הצטברו גזעי עצים שנפלו בערוצי הנהרות באזור הפארק של ימינו ונקברו מדי פעם על ידי משקעים המכילים אפר געשי. מי תהום המסו סיליקה (צורן דו-חמצני) מהאפר ונשאו אותו לתוך הגזעים, שבהם הוא התגבש מחדש כגבישי קוורץ שבהדרגה החליפו את החומר האורגני. כמויות מזעריות של תחמוצת ברזל וחומרים אחרים התחברו עם הסיליקה על מנת לייצר את הצבעים המגוונים בעץ המאובן.[6]
מרבית גזעי העצים בפארק הלאומי פטריפייד פורסט שמרו על צורתם החיצונית במהלך ההתאבנות, אבל איבדו את המבנה הפנימי. עם זאת, אחוז קטן של הגזעים ומרבית עצמות בעלי החיים המאובנים מכילים תאים וחלקים אחרים המלאים במינרלים, אבל ששמרו עדיין על המבנה האורגני המקורי שלהם. ניתן לחקור באמצעות מיקרוסקופ את המבנה התאי של האורגניזמים המקוריים של מאובנים אלו. חומרים אורגניים אחרים, בדרך כלל, עלים, זרעים, אצטרובלים, גרגירי אבקה, נבגים, גבעולי צמחים, דגים, חרקים ושרידים של בעלי חיים, נשמרו בפארק כמאובנים דחוסים, שהתפחסו בשל משקל המשקעים מעליהם עד שרק שכבה דקיקה נותרה מהם בסלע.
מרבית גזעי העצים המאובנים בפארק משתייכים למין Araucarioxylon arizonicum,[7] בעוד שחלק מהגזעים שנמצאו בחלק הצפוני של הפארק משתייכים למינים Woodworthia arizonica ו-Schilderia adamanica. בשטח הפארק זוהו לפחות תשעה מינים של עצים מאובנים, כולם נכחדו מאז. מלבד גזעי עצים יש בפארק סוגים רבים אחרים של מאובנים. תצורת צ'ינלה, הנחשבת לאחת העשירות ביותר בעולם במאובנים של צמחים מטריאס עליון, כולל יותר מ-200 מינים של צמחים מאובנים. קבוצות הצמחייה המאובנת המיוצגות בפארק כוללות בעלי קשקשים, שרכים, מחטניים, ציקסאים, גינקו וצורות בלתי מסווגות אחרות. בפארק נתגלו גם מאובנים רבים של בעלי חוליות, כולל זוחלים ענקים דמויי תנינים המכונים פייטוזאוריים, דו-חיים גדול המכונה קוסקינונודון, והדינוזאורים הראשונים, וחסרי חוליות כולל חלזונות של מים מתוקים וצדפות.
צמחייה
סקר שנערך ב-2005 איתר בשטח הפארק 447 מינים של צמחים, שמתוכם 57 הם מינים פולשים. אף שהפארק ידוע בשל המאובנים שנתגלו בשטחו והבתרונות הסחופים, הסביבה העיקרית שלו היא ערבת שיחים מדברית למחצה. שטח הפארק מוגן מזה שנים רבות בפני פיתוח ורעיית יתר, משום כך יש בפארק את ערבת השיחים הטובה ביותר בצפון-מזרח אריזונה.[8] בחלק הצפוני של הפארק מאפשרות הקרקעות הגעשיות של תצורת בידאהוצ'י צמחייה עשירה לאורך שולי המדבר הצבוע.[8] בניגוד לבתרונות הצחיחים יחסית מתחת לשוליים הם מכוסים בשיחים, עצים קטנים, עשבים ועשבי תבלין.[8]
הצמחים הדומיננטיים בפארק כוללים יותר מ-100 מיני עשבים, רבים מקוריים באזור. בין העשבים גדלים מינים פורחים כדוגמת מינים של נר-הלילה, קלוכורטוס (Calochortus) ו-Linum lewisii (באנגלית blue flax) ושיחים דוגמת לענה משוננת (Artemisia tridentata), מלוח ו-Chrysothamnus (באנגלית Rabbitbrush). בין המגוון הרחב של עשבים גדלים הצמחים המקומיים הרב-שנתיים מהמינים המכונים באנגלית Tussock (עשבים ממשפחת הדגניים מסוגים שונים), Bouteloua gracilis (באנגלית Blue grama), מדחול (Sporobolus), Bouteloua curtipendula (באנגלית Sideoats grama), דו-מוץ (Leptochloa) ו-Muhlenbergia porteri (באנגלית Bush muhly). מינים פולשים שדוחקים החוצה את המינים המקומיים המתפשטים לאט יותר כוללים את הצמחים החד-שנתיים בן-חילף (Eragrostis) ומיני הברומית (Bromus).[8]
עצים ושיחים גדלים על גדות הנחלים לאורך נחלי האכזב בפארק. מינים של ערבות וצפצפות הם הצמחים הגדולים ביותר, ואליהם מצטרפים צמחי סוף וכריך (Carex). האשל האירואסייתי הוא מין פולש המאיים על מינים מקומיים ודוחק אותם, כשהוא משתמש בכל המים הזמינים, וגורם להמלחת הקרקע באמצעות הפרשת מלח מעליו.[8]
בעלי חיים
בין בעלי החיים הגדולים המשוטטים בערבות העשב כלולים אנטילוקפרה אמריקנית, ארנבת שחורת-זנב, נובחנית גוניסון (Cynomys gunnisoni), Canis latrans mearnsi (תת-מין של זאב ערבות), שונר מצוי ושועלים. אנטילוקפרה, בעל החיים המהיר ביותר באמריקה הצפונית, מסוגלת להגיע למהירות של 100 קילומטרים בשעה במאוץ.[8] האנטילוקפה היא בעל החיים היבשתי השני במהירותו בעולם. הארנבת יודעת להתגונן בפני טורפים כדוגמת עיט זהוב באמצעות פרצי המהירות, הקפיצות ארוכות וריצה בזיגזג. כלי הדם באוזניים הדקות והעצומות של הארנבת פועלים כמחליפי חום.[9] הנובחניות חיות במושבות גדולות המכונות "ערים" (towns), שבסמוך להם מוצאים מינים רבים אחרים מזון ומחסה.[8] זאבי ערבות ניזונים בעיקר ממכרסמים, אבל אוכלים גם פירות, זוחלים, חרקים, יונקים קטנים, עופות ופגרים.[9]
שונרים ותת-מין של נחש גופר פסיפי, Pituophis catenifer sayi (באנגלית bullsnake) צדים חיות קטנות כדוגמת אוגר יערוני (Peromyscus) וסנאיי קרקע דוגמת סנאי אנטילופה לבן-זנב (Ammospermophilus leucurus) בגדות הנחלים. עטלפים מהמין Parastrellus hesperus (באנגלית Canyon bat) ניזונים מחרקים,[8] ועטלף פאליד אוכל חיפושיות, נדלים, ציקדות, גמלי שלמה, עקרבים ופרוקי-רגליים אחרים.[9] בשולי המדבר הצבוע מוצאים בעלי חיים קטנים מזון ומחסה בינות לצמחייה העבותה, ולעיתים מזדמן למקום אייל פרדי שחור-זנב.[8]
יותר מ-16 מינים של לטאות ונחשים חיים בבתי גידול שונים בפארק וצורכים כמויות גדולות של חרקים, עכבישים, עקרבים, זוחלים אחרים ויונקים קטנים. לטאות קולר, החיות בכל בתי הגידול, הן הגדולות ביותר ונצפות לעיתים קרובות. מין הלטאה Aspidoscelis velox (באנגלית Plateau striped whiptail) השייך למשפחת הטגואיים הכולל נקבות בלבד מעדיפים ערבות עשב ואזורים מפותחים. נחשי גופר, המחקים לעיתים עכסנים כאשר מטרידים אותם, הם בין הנחשים הנפוצים ביותר בפארק. עכסן הערבות (Crotalus viridis), הנחש הארסי היחיד בפארק, מעדיף ערבות עשב ואזורי שיחים.[10]
שבעה מינים של דו-חיים, שאינם שותים מים אלא סופגים אותם דרך עורם החדיר, זוהו בפארק הלאומי פטריפייד פורסט. סלמנדרה מנומרת (Ambystoma tigrinum) מצויה בערבות העשב או בסמוך לאגני הניקוז העיקריים, והיא מין הסלמנדרה היחיד באריזונה. קרפדת וודהאוז (Anaxyrus woodhousii), שנצפית לעיתים רחוקות, היא מין הקרפדה הגדול ביותר בפארק. היא מעדיפה ערבות עשב, מסדרונות של נחלים ואזורים מפותחים. הקרפדה Anaxyrus punctatus (באנגלית Red-spotted toad), הפעילה בעונה הגשומה מיולי עד ספטמבר, מצויה באזורים הסלעיים סמוך לפלגי מים ובקניונים. קרפדת המישורים הגדולים (Anaxyrus cognatus), הקרפדה הנפוצה ביותר בפארק, מעדיפה ערבות עשב. מיני החפריתיים האמריקאים המצויים בפארק כוללים את Spea multiplicate (באנגלית New Mexico spadefoot toad), Spea bombifrons (באנגלית Plains spadefoot toad) ו-Scaphiopus couchii (באנגלית Couch's spadefoot toad).[11]
סקר שנערך בשנת 2006 זיהה 216 מינים של עופות בפארק הלאומי פטריפייד פורסט. מתוך אלה, 33 מינים מקננים בוודאות בתוך הפארק, 6 מינים אחרים מקננים קרוב לוודאי גם הם, ו-18 מינים חיים בפארק כל השנה. שלושים וחמישה מינים חיים בפארק רק במהלך הקיץ ו-11 מינים רק בחודשי החורף. המגוון הגדול ביותר של עופות קיים בפארק במהלך נדידת העופות בסתיו ובחורף.
עופות דורסים, ציפורי שיר ועופות קרקע מצויים בפארק בערבות העשב, בעוד שהפרוזדור של גדות הנחל של הנהר פוארקו הוא מקום טוב לתושבים קבועים כל השנה כמו גם עופות נודדים כדוגמת סבכיים, וירואיים, סייפן אמריקאי וחופמי כפול-צווארון. אזורים מפותחים סביב מרכז המבקרים והמוזיאון מושכים עופות מהמינים Piranga ludoviciana (באנגלית Western tanager), Setophaga occidentalis (באנגלית Hermit warbler), פרוש הבית (Haemorhous mexicanus) ואחרים. עופות מים מזדמנים וגם עופות ממזרח היבשת מבקרים בפארק.[12]
עופות נפוצים שניתן לראות בפארק כוללים עורב שחור ו-סטורנלה נגלקטה, ציפור שיר הידועה בשירתה המקסימה. קוליברי אנה, היכול לרחף ואף לעוף אחורה כמו גם קדימה, הוא בין העופות הקטנים ביותר בפארק. העוף הגדול ביותר הוא עיט זהוב, שמוטת כנפיו מגיעה עד ל-2 מטרים.[12]
לפני הקמת ארצות הברית
יותר מ-600 אתרים ארכאולוגיים נמצאו בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט. העדויות מצביעות על כך שהתושבים הקדומים ביותר בשטח הפארק הגיעו לפני 8,000 שנים לפחות. שני חודי חניתות מתרבות פולסם, החפצים הקדומים ביותר של פלאו-אינדיאנים שנמצאו בשטח הפארק, הם בני גיל זה לכל הפחות. משנת 6,000 לפנה"ס ועד 1 לספירה הקימו קבוצות של נוודים מהתקופה הארכאית-התקופה הקדומה של קולעי הסלים,[hebrew 2] מחנות תקופתיים באזור הפארק שמתוכם הם יצאו לצוד חיות ציד קטנות כדוגמת ארנבות, אנטילוקפרה אמריקנית ואיילים וליקטו זרעים מצמח ה-Oryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass) וצמחי בר אחרים. סביב שנת 150 לפנה"ס הם החלו לגדל תירס באזור. סביב שנה 1 לספירה, ככל שהטכניקות החקלאיות השתפרו, בנו חלקם בתים בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט והחלו לשהות בהם כל השנה.
החקלאים הראשונים מתקופת קולעי הסלים II הקדומה[hebrew 3], חיו בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט מבערך 1 לספירה ועד בערך שנת 800 לספירה. הם התיישבו בבתים חפורים[hebrew 4] בפחות מ-100 אתרים, בתחילה על הרי השולחן ובנקודות גבוהות אחרות, ומאוחר יותר בבסיס הצוקים ובשפלות, שם הקרקע הייתה טובה יותר לחקלאות. עם החמרת התנאים האקלימיים לחקלאות בין 750 ל-900 לספירה, בתקופת פואבלו I (Pueblo I Era) השתנה אופי היישובים. במקום בתים החפורים חלקית בקרקע, בנו תושבי הפואבלו מעל הקרקע בתים ומחסנים שאולי היו מסוגלים לאחסן מזון במשך יותר משנה. עם זאת, התנאים האקלימיים השתנו שוב, הפעם לטובה, בין 900 ל-1275 לספירה. יותר מ-200 אתרים של בוני פואבלו זוהו בתחומי הפארק במגוון רחב של מיקומים – בשפכי נחלי אכזב, ליד מעיינות, ועל דיונות חול אוצרות לחות.
במהלך תקופת פואבלו I היו רוב האתרים בתים חד משפחתיים, אך סביב 1250 לספירה, כאשר קרקעות החלו להידלדל, ננטשו אתרים רבים לטובת פואבלו גדול מרובה חדרים קרוב למקורות מים אמינים יותר. בוני פואבלו הקימו שני פואבלו גדולים אלה, אחד מהם נקרא סטון אקס (,Stone Axe "גרזן אבן"), כ-800 מטרים בערך ממזרח לפארק, והשני קרוי פואבלו פוארקו (Puerco Pueblo), המשקיף אל עבר הנהר פוארקו סביב אמצע הפארק. שם נבנו כ-100 חדרים חד-קומתיים סביב כיכר פתוחה. בחדרים לא היו חלונות או דלתות, אבל לכל אחד מהם היה אפשר להיכנס באמצעות טיפוס בסולם וירידה דרך חור בגג. בשיאו, חיו בפואבלו זה אולי 200 בני אדם. עם זאת, האקלים היבש התמיד ועם הזמן גרם להגירה, והדיירים האחרונים נטשו את פואבלו פוארקו ב-1,380 לספירה בערך.
בפואבלו פוארקו ובאתרים רבים אחרים בתחומי הפארק נשרטו, נוקרו, גולפו או נחרתו פטרוגליפים, דמויות, סמלים או תבניות, על משטחי הסלע, לרוב על פטינה הידוע כ"מרקם מדברי" (desert varnish). מעריכים שמרבית הפטרוגליפים בפארק הלאומי פטריפייד פורסט הם בני 650 עד 2,000 שנים.[13]
בין המאה ה-16 למאה ה-18 עברו דרך אזור הפארק או סביבתו מגלי ארצות שחיפשו נתיבים בין המושבות הספרדיות שלאורך הריו גראנדה לדרום-מזרח והמושבות הספרדיות האחרות שעל חוף האוקיינוס השקט ממערב. האזור כונה "אל דזיירטו פינטדו" (El Desierto Pintado – "המדבר הצבוע"). עם זאת, הכתובות העתיקות ביותר בספרדית בפארק, אותן הותירו צאצאי המתיישבים הספרדים הראשונים באזור מתוארכים לשלהי המאה ה-19.[14]
ארצות הברית
אחרי שאזור דרום-מערב ארצות הברית הפך לחלק מארצות הברית המשיכו חוקרי ארצות לחפש נתיבים טובים בין מזרח למערב לאורך קו הרוחב 35 צפון. ב-1853 ערכה משלחת בראשות לוטננט אמיאל ויפל (Amiel Weeks Whipple) מצבא ארצות הברית סקר לאורך החולות של נחל אכזב בחלק הצפוני של הפארק של ימינו. ויפל התרשם עמוקות מהעצים המאובנים לאורך הגדות של נחל האכזב וכינה אותו ליתודנדרון קריק (Lithodendron Creek), שפירושו "ערוץ עץ האבן". הגאולוג ז'יל מרסו (Jules Marcou), חבר במשלחת ויפל זיהה שהעצים המאובנים הם מהטריאס.[14]
נתיב שנקבע מעט מאוחר יותר היה דרך לעגלות שנבנתה בין 1857 ל-1860, שכלל שימוש ניסיוני בגמלים כאמצעי תחבורה. בשלהי המאה ה-19 השתמשו מתיישבים וחברות דיליז'נס פרטיות בנתיבים דומים ממזרח למערב. מתנחלים שהתיישבו באזור הקימו חוות בקר בערבות העשב, והבקר רעה באדמות הפארק עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20.[14]
קרוב לקו הרוחב 35 נסלל קו הרכבת של חברת הרכבות האטלנטית והפסיפית (Atlantic and Pacific Railroad). הפעלתו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 הובילה להקמת עיירות כדוגמת הולברוק ואדמנה. המבקרים היו יכולים לעצור בתחנת הרכבת אדמנה, להזמין חדר במלון ולסייר במה שנקרא אז "יער הכלקדון". במהלך השנים, הקו החליף ידיים פעמיים, פעם הראשונה כשחברת הרכבת נרכשה על ידי חברת הרכבת אטצ'יסון, טופיקה וסנטה פה (Atchison, Topeka and Santa Fe Railway), שהתמזגה לאחר מכן עם חברת הרכבת BNSF. יותר מ-60 רכבות של חברת BNSF, בעיקר רכבות משא, עוברות דרך הפארק מדי יום. המסלול של כביש 66, כביש מכוניות חוצה יבשת לשעבר, שנסלל בשנת 1926 על חלק מדרך השבילים הישנים הלאומי (National Old Trails Road), היה במקביל למסילת הרכבת עד אשר הכביש הושבת בשנת 1985. הפארק שמר בגבולותיו על שטח דשא קטן של הכביש. כביש בין-מדינתי 40 (I-40), אשר חוצה את הפארק, החליף את הכביש הישן.[14]
התיירות ההולכת ומתגברת והאינטרס המסחרי בעצים המאובנים בשלהי המאה ה-19 החלו לעורר דאגה בקרב תושבי האזור. בשנת 1895, ביקש בית המחוקקים של טריטוריית אריזונה מהקונגרס של ארצות הברית להקים במקום פארק לאומי של עצים מאובנים. למרות שניסיון ראשון זה נכשל, שימש חוק העתיקות שנחתם על ידי הנשיא תיאודור רוזוולט בשנת 1906 ליצירת המונומנט הלאומי פטרייפייד פורסט (Petrified Forest National Monument). בין השנים 1934–1942, בנה חיל השימור האזרחי דרכים, שבילים ומבנים במונומנט, והממשלה רכשה שטחים נוספים במדבר הצבוע. המונומנט הלאומי הפך לפארק לאומי ב-1962.
שש שנים לאחר החתימה על חוק אזורי הטבע הבראשיתי (Wilderness Act, חוק ציבורי מספר 88–577) שהקים את המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי ב-1964 על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון, הוגדר בשטח הפארק אזור טבע בראשיתי (שבו הפעילות האנושית מוגבלת). ב-2004 חתם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש על החוק שאישר את ההרחבה של הפארק מ-378 ל-884 קילומטרים רבועים.[14] גנבות של עץ מאובן הן עדיין בעיה. למרות כוח שיטור של 7 מעובדי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, גדרות, שלטי אזהרה, ואיום בקנס של 325 דולר נגנבים מדי שנה כ-11 טון של עץ מאובן מדי שנה.[15]
ג'סי פיוקס (Jessee Walter Fewkes), הארכאולוג הראשון שביקר בפואבלו פוארקו, ניבא בשלהי המאה ה-19 שהאתר יניב חפצים רבים. חוקר הטבע ג'ון מיור ערך את החפירות הראשונות בחורבות ב-1905–1906. אף שלא פרסם את ממצאיו, הוא דחק בממשל הפדרלי לשמר את העצים המאובנים. חפירות ארכאולוגיות מקצועיות החלו בפארק בתחילת המאה ה-20 כאשר וולטר יו (Walter Hough) ערך חפירות בחורבות פורקו ובמקומות אחרים.[14] ב-1919 נתגלתה גולגולת של פייטוזאור בסמוך לבלו מסה בשטח הפארק ונשלחה למוזיאון הפלאונטולוגיה בברקלי בקליפורניה.[14] ב-1921 ביקרה אני אלכסנדר (Annie Montague Alexander), מייסדת המוזיאון בבלו מסה על מנת לאסוף מאובני פייטוזאור נוספים ומאובנים אחרים. ביקורה הוביל לחפירות נוספות על ידי הפלאונטולוג צ'ארלס קמפ (Charles Lewis Camp).[14] מאז תועדו יותר מ-250 אתרי מאובנים בפארק.[16] בשנות ה-30 של המאה ה-20 מימן מנהל העבודות הציבוריות (Civil Works Administration) מחקר בפארק על ידי הארכאולוגים ה. פ. מרה וצ'. ב. קוסגרייב.[14] סקר מחודש של הפארק בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 זיהה את האתרים הגדולים ביותר של חורבות אבן, וסקרים מאוחרים יותר מאז 1978 זיהו יותר מ-600 אתרים ארכאולוגיים, רובם קטנים. מחקרים בפלאונטולוגיה וארכאולוגיה נמשכים בפארק במאה ה-21.[14]