הפרדת הרשויות
עיקרון שלטוני לפיו יש לפצל את סמכויות השלטון לרשויות נפרדות ועצמאיות המאזנות אחת את השניה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עקרון הפרדת הרשויות (באנגלית: Separation of powers) הוא מעקרונות היסוד של מערכות השלטון ברוב הדמוקרטיות הליברליות. עיקרון זה גורס פיצול סמכויות שלטון בגוף מדיני לרשויות נפרדות ועצמאיות.[1] ברוב המקרים ההפרדה היא לשלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בנוסף להפרדה "אופקית" זו קיימת גם "הפרדה אנכית" לרשות ארצית או פדרלית ולרשויות מקומיות יותר כמו מדינות, מחוזות או רשויות מקומיות.
מטרת הפרדת הרשויות היא ביזור הסמכויות בין גופי ממשל שונים. הדבר יוצר מערכת של איזונים ובלמים כך שכל גוף יכול להפריע או לסייע לגופים אחרים. דבר זה יוצר תמריץ לקבל החלטות בשיתוף פעולה ובהסכמה רחבה. כמו כן הדבר מונע ריכוז כוח גדול מדי בידי רשות אחת או אדם אחד. הפרדת רשויות חשובה לצורך השמירה על הדמוקרטיה ועל חירות הפרט והכלל.[1]
נהוג לייחס את המונח "הפרדת הרשויות" למונטסקייה ולחיבורו "רוח החוקים". אך למונטסקייה קדמו הוגים מדיניים, שכבר בעת העתיקה תיארו את הרציונלים להפרדה של רשויות השלטון. הוגים אלה כוללים את אריסטו, תומאס אקווינס, ג'ון לוק, ברוך שפינוזה, ז'ן ז'ק רוסו, עמנואל קאנט ומעצבי חוקת ארצות הברית – ובעצם רוב ההוגים שעסקו במחשבה מדינית.
עקרון הפרדת הרשויות נחשב מהותי לשיטת המשטר הדמוקרטי, והיישום שלו בפועל משתנה ממדינה למדינה באמצעות מכלול שלם של מוסדות ונורמות, בהם חוקה, חוקי יסוד, פיצול הרשות המחוקקת, שיטה נשיאותית, שיטה פדרלית, שיטת בחירות אזורית, אפשרות הטלת וטו על החלטות של גוף אחר, כפיפות לבתי-דין בינלאומיים, חברות בארגון על-לאומי בעל כוח כופה (לדוגמה: האיחוד האירופי), חברות באמנות אזוריות לזכויות אדם, בית משפט המוסמך לפסול חוקים.[2].
במדינות דמוקרטיות רבות קיימת חוקה רשמית שתפקיד מרכזי שלה הוא לאפשר הפרדת רשויות. במדינות אחרות ההפרדה מושגת על ידי חוקה לא פורמלית שהיא גמישה יותר ופחות מחייבת. בנוסף לכך קיימות מוסכמות חוקתיות שאינן מחייבות מבחינה משפטית, אבל מי שמפר אותן עלול לספוג ביקורת ציבורית ופגיעה פוליטית.
בין סוגי המשטר המקובלים במדינות דמוקרטיות, משטר נשיאותי נחשב למשטר המממש באופן המלא ביותר את עקרון הפרדת הרשויות, משום שהנשיא והרשות המבצעת אינם כפופים לרשות המחוקקת ואינם תלויים בה, ומאידך אינם יכולים לפזר אותה. במשטר פרלמנטרי, הפרדת הרשויות איננה מוחלטת, וקיימת זיקה בין הרשויות המחוקקת והמבצעת: על הרשות המבצעת לקבל את אמונה של הרשות המחוקקת, ולעיתים קרובות נבחרים חבריה מבין המחוקקים, ומאידך הרשות המבצעת יכולה בחלק מן המקרים לפזר את הרשות המחוקקת. מצב כזה מכונה "מיזוג רשויות".[3]