הצבת גבולות בגיל הרך
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בפסיכולוגיה חינוכית ובחינוך, הצבת גבולות בגיל הרך מתייחסת בעיקר לתהליך החינוכי של העברת מסר ברור וממוקד לילד, על ידי הוריו וסביבתו הקרובה, הכולל כללים ומגבלות המגדירים את המותר ואת האסור בסביבתו של הילד[1][2].
הצבת גבולות נעשית באמצעות מילים, שפת גוף ו/או מעשים כדי לתחום לילדים את המותר ואת האסור בחיים בכלל ובחיים בבית במיוחד[2]. ההורים יכולים להציב גבולות באמצעות פקודות, הערות ושאלות, ותוך כדי ניצול יכולתו המתרחבת של הילד להבין את השפה, בנוסף ועל פי תאוריית הלמידה החברתית, פעוטות לומדים הרבה על גבולות דרך התבוננות בהוריהם המהללים, מוכיחים ומתקנים את אחיהם[3].
בגיל הרך הורים נוהגים להציב גבולות לילדיהם בנושאים שונים ומגוונים, ולדוגמה, הרגלי שינה ואכילה, תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לקראת הליכה לגן, נוהלי ישיבה בארוחות, הרגלי צפייה בטלוויזיה והיתר או איסור הכניסה לחדר ההורים. הגבולות שההורים מציבים לילד צריכים להיות רחבים ומתחשבים מאוד בצרכיו, ומותאמים לגילו של הילד, לשלב התפתחותו, לאישיותו ולמזגו[2][4].
ההורים מפקחים על התנהגויותיהם של ילדיהם ויכולים להעניש כשהילד עובר את הגבול או לתגמל כשהילד מכבד את הגבול[2].
הצבת גבולות אינה סותרת את ההורות החמה והאוהבת. על פי תאוריית ההתקשרות על ההורים לספק טיפול איכותי המאופיין בזמינות, חום, רגישות והיענות לצורכי הילד, ובנוסף עליהם להיות עקביים בגבולות שהם מציבים לילד[5]. החל בשנת החיים הראשונה, על ההורים להציב גבולות ולכוון להתנהגות מקובלת. גבולות ברורים, שומרים על הילד ומעניקים לו אזור ביטחון, כדי שיתפנה למשימות התפתחות וחקירה[3].