זיכרון דברים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זיכרון דברים הוא חוזה הנפוץ בקרב הציבור כתחליף ראשוני לחוזה מסודר, ומטרתו לסכם משא ומתן ראשוני בנוגע לעסקה הנרקמת בין הצדדים. מבחינה משפטית, המושג זיכרון דברים מתאר מצב עובדתי, בו מחד הצדדים הגיעו להסכמה על פרטים מסוימים ומאידך ברור לצדדים שבהמשך יערך חוזה סופי.
לעיתים זיכרון הדברים הוא חוזה לכל דבר, אשר כפוף לדיני החוזים ומחייב את החותמים עליו ככל חוזה אחר, על פי סעיף 24 לחוק. זיכרון הדברים נכתב בדרך[דרוש מקור] כלל מצד אנשים שאינם מוסמכים כעורכי דין, ומכאן נובעת גם בעיה אפשרית בשימוש בו, שכן מצד אחד הוא מחייב, ומצד שני לעיתים קרובות אינו מסכם את העסקה המתבצעת במלואה, ומשאיר מקומות רבים לחילוקי דעות ופרשנויות שונות.
בהיות זיכרון הדברים חוזה לכל דבר, הוא נתון לפרשנות בית המשפט על פי חוק החוזים, כאשר בית המשפט מנסה לפרש את החוזה בהתאם לרצון הצדדים, כפי שנראה היה בזמן כריתת החוזה. אי קיומו של זיכרון הדברים מטופל על ידי בתי המשפט כהפרה של כל חוזה אחר, וכרוכה בפיצוי הצד הנפגע.
זכרון דברים יכול להחתם אף בין מדינות, לדוגמא זכרון הדברים שנחתם בין בריטניה צפון אירלנד וממשלת רפובליקת רואנדה.[1]
יש לשים לב להבדלים בין זכרון דברים, חוזה, ומסמך כוונות. שלוש דרכים ליצירת הסכמים.[2]
שני מבחנים עיקריים עומדים בפני בית המשפט על מנת לקבוע את תקפותו של זיכרון הדברים: מבחן גמירות הדעת ומבחן המסוימות.