זכויות להט"ב בממלכה המאוחדת
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בממלכה המאוחדת מוגדרות כשוות לאלו של הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. לפני כניסתה הרשמית של דת הנצרות לבריטניה בשנת 597 לספירה, כאשר אוגוסטינוס מקנטרברי (אנ') הגיע לאזור (נזיר נוצרי שהפך לארכיבישוף הראשון של קנטרברי בשנת 597 ונחשב ל-"שליח האנגלים" ולדמות מייסדת של הכנסייה האנגליקנית), קיימות השערות רבות לפיהן תושבי האזור ביצעו פעילויות הומוסקסואליות במהלך התקופות הקלטיות, רומיות והאנגלו-סכסיות.[1][2][3] לאחר שנת 597 לספירה, נטיות הומוסקסואליות ומוסר הנצרות החלו להתנגש, בעוד שפעילות הומוסקסואלית אופיינה כ-"חוטאת" אבל לא בלתי חוקית. עם זאת, על פי חוק מעשה הסדום משנת 1533, קיום מין אנאלי בקרב זוגות גברים הוצא מחוץ לחוק והחל לשאת בעונש מוות. מאז, קיום פעילות הומוסקסואלית בקרב גברים נותרה עבירה פלילית אך עם עונשים משתנים במשך השנים עד ההכשרה שלה בחוק בקרב זוגות גברים מבוגרים בהסכמה באנגליה ובוויילס בשנת 1967, בסקוטלנד ב-1981 ובצפון אירלנד ב-1982. בניגוד לזוגות גברים הומוסקסואלים, פעילות הומוסקסואלית נשית בקרב זוגות נשים לסביות הוגדרה כחוקית מאז ומעולם.
הממלכה המאוחדת | |
מעמד בחוק | חוקי בקרב גברים באנגליה וויילס מאז 1967, סקוטלנד מאז 1981 וצפון אירלנד מאז 1982. חוקי בקרב נשים מאז ומעולם |
---|---|
טרנסג'נדריות | ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2005, ניתוח להתאמה מגדרית לא נדרש |
שירות צבאי | לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים מוצהרים רשאים לשרת |
הגנה מפני אפליה | הגנה מוחלטת מפני אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית |
זכויות משפחה | |
הכרה בזוגיות חד־מינית | ישנה הכרה בשותפויות רשומות מאז 2005 בפריסה ארצית ובנישואים חד-מיניים באנגליה, ויילס וסקטולנד מאז 2014 וצפון אירלנד מאז 2020 |
אימוץ | ישנה הכרה באימוץ משותף על ידי זוגות חד-מיניים באנגליה וויילס מאז 2005, סקוטלנד מאז 2009 וצפון אירלנד מאז 2013 |
הצבעה על הצהרת האו"ם | בעד |
מאז תחילת המאה ה-21, מעמד זכויותיהם של אזרחי להט"ב בריטים החל להשתנות מקצה לקצה. בשנת 1999 מספר הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית נחקקו ולאחר מכן הורחבו לאיסור מוחלט במסגרת חוק השוויון 2010 (אנ') לצד העילה של "שינוי מין". בשנת 2001, גיל ההסכמה בקרב זוגות הומוסקסואלים הושווה ל-16 שנים כמו לזוגות הטרוסקסואלים. בשנת 2003, לאחר שהוכנס בשנות ה-80, בוטל סעיף 28 לחוק הממשל המקומי 1988 שאסר על "קידום הומוסקסואליות" ו-"קבלה של הומוסקסואליות" בבתי ספר ורשויות מקומיות. מאז 2005, טרנסג'נדרים בריטים בעלי דיספוריה מגדרית החלו להיות רשאים להגיש בקשה לשינוי המגדר המשפטי שלהם. באותה שנה, זוגות חד-מיניים החלו להיות זכאים להיכנס למעמד זוגיות של שותפות אזרחית (בפריסה ארצית) ולאמץ באופן חורג ומשותף באנגליה ובוויילס. מאוחר יותר סקוטלנד עקבה אחר חקיקת ההכשרה של אימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים ב-2009 וצפון אירלנד ב-2013. גישה לנישואים חד-מיניים הוכשרה באנגליה, ויילס וסקוטלנד ב-2014,[4] ומאוחר יותר בצפון אירלנד ב-2020.[5] על פי סקר שנערך בשנת 2019 על ידי "Eurobarometer" (אנ'), כ-85% מהנסקרים הבריטים תמכו בהכשרה של נישואים חד-מיניים ברחבי אירופה.
מפקד האוכלוסין של הממלכה המאוחדת לשנת 2021 מצא כי 3.2% מהאזרחים באנגליה ובוויילס זוהו כלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים או אחרים, ו-262,000 כטרנסג'נדרים.[6] עם זאת, חברת ניתוח הנתונים הבריטית "YouGov" (אנ') טענה שתוצאות המפקד מושפעות מתת-דיווח, והעריכה שהנתון בפועל הוא בין 5% ל-7%.[7][8] לאורך השנים, קהילות להט"ב רחבות מאוד התפתחו ברחבי הממלכה, בעיקר בברייטון, שנחשבת ל-"בירת ההומוסקסואלים" הלא רשמית של המדינה, בנוסף לקהילות גדולות אחרות בבירה לונדון ובערים מנצ'סטר, ברמינגהאם, בריסטול, קארדיף, לידס, ליברפול, ניוקאסל על הטיין, אדינבורו, בלפסט וסאות'המפטון שבכולן קיימים "כפרים הומוסקסואלים" ומצוינים מצעדי גאווה שנתיים.