זכות עמידה
הגדרה בסיסית בתחום המשפט / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכות עמידה (גם מעמד) היא עילה או תנאי סף הנדרש מאדם על מנת להגיש עתירה, ולעיתים תביעה, לבית המשפט. על פי התנאי העותר נדרש להיות מי שנפגע באופן אישי, ייחודי, ממשי וישיר. היבטים מסוימים של זכות העמידה רלוונטיים גם בתביעות אזרחיות, ויש הטוענים שגם במשפט הפלילי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי בעיקר לגבי עתירות לבג"ץ נגד הרשויות או לבית משפט לעניינים מינהליים ("בג"ץ קטן"), מכיוון שהחלטות שלטוניות רבות משפיעות על הציבור כולו ולא רק על אדם מסוים. משנות השמונים הדרישה כמעט אינה קיימת לגבי עתירות, אלא במקרים נדירים. זכות העמידה היא אחת מעילות סף להגשת עתירה, בנוסף לעילות אחרות לדחייה על הסף כדוגמת אי-שפיטות, עתירה תאורטית, עתירה מוקדמת, אי-מיצוי הליכים, שיהוי, מעשה עשוי, אי ניקיון כפיים, קיום סעד חלופי, ואי-תקינות פורמלית.
הדרישה להוכחת זכות עמידה נועדה, להשקפת תומכיה, למנוע הצפה של בית המשפט בתביעות שלא נועדו לתקן עוולה פרטית אלא להשפיע על המדיניות הציבורית, באופן הפוגע לטענתם בהפרדת רשויות ובתשומת הלב של בג"ץ לעוולות פרטיות.[1] התומכים בהרחבת זכות העמידה רואים בה אמצעי בידי האזרח כנגד החלטות שרירותיות של רשויות, בפרט בסוגיות העוסקות בזכויות אדם.
במדינות שונות יש הסדרים נבדלים בסוגיית זכות העמידה והעותר הציבורי, והיקפה הרצוי של זכות העמידה נמצא במחלוקת בין תומכים למתנגדים. יש התומכים בהגבהת מחסום זכות העמידה, כדי לצמצם את מעורבות השופטים בשאלות מדיניוּת. המתנגדים נוהגים לתמוך בצמצום או ביטול הדרישה לזכות עמידה בשל הרצון להגביר את מעורבות בית המשפט במקרים שבהם עולה טענה לפגיעה בזכויות אדם או בשלטון החוק.