חובת הראיה ברשלנות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בדיני נזיקין בישראל, סעיפים 38–40 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מצויים תחת סימן ד' בפקודה, פרק העוסק בעוולת הרשלנות. סעיפים אלו דנים בהעברת נטל הראיה מהתובע לנתבע בתביעות רשלנות. 'נטל הראיה' משמעותו שבית המשפט יוצא מנקודת הנחה לרעתו של התובע, ועל זה האחרון מוטלת האחריות להביא די ראיות כדי שיטה את הכף לטובתו, לכל הפחות מעל לרף של 50% כפי שנהוג במשפט האזרחי. אם לא עבר רף זה, הנתבע אינו מחויב להשיב. בנוסף, במהלך המשפט, ניתן לזקוף זאת לחובתו של צד, כאשר היה עליו להביא ראיות מסוימות ונמנע מלהביאן.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר. נראה כלקוח מדוקטורט. | |
ככלל, מהותן של תביעות רשלנות היא בכך שהתובע מבקש לפצותו על נזק שנגרם לו כתוצאה מרשלנות הנתבע. במרבית מקרים האלו, ינהג בית המשפט על פי הכלל הבסיסי, האומר "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי; הנטל להוכחת עילת התביעה הוא על התובע, ואם בסוף המשפט המאזניים מעוינות (מצב שקול) – התובע יפסיד. לפיכך, על התובע יהיה הנטל להוכיח שמתקיימת עוולת הרשלנות על פי הגדרתה בפקודת הנזיקין. הגדרה זו כוללת מספר יסודות – קיומה של חובת זהירות, קיומה של התרשלות, קיומו של נזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. להרחבה בנושא, ראו: עוולת הרשלנות, חובת הזהירות, והתרשלות. סעיפים 38–40 מהווים חריג לכלל הזה, ובהתקיימות התנאים המפורטים בהם, מועבר נטל ההוכחה לעניין יסוד ההתרשלות אל שכם הנתבע, להוכיח שלא התרשל.