חינוך משותף
החינוך המשותף בחברה הקיבוצית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
"חינוך משותף" היא שיטה חינוכית שבה התחנכו הילדים בקיבוץ בתקופה שבין שנות ה-20 של המאה העשרים ועד סוף שנות ה-80.
החינוך המשותף נמשך מינקות ועד בגרות. הוא נחשב בזמנו לתולדה טבעית של עקרון השוויון שהיה נהוג בקיבוץ, והתקיימה זהות בין מטרות הקיבוץ למטרות החינוך המשותף. הדאגה הכלכלית לילדי החינוך המשותף הייתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים. חיי הילדים התנהלו בשלושה מעגלי חיים: בית הילדים, חדר ההורים והקיבוץ. ילדי החינוך המשותף גרו בבתי הילדים, ישנו בלינה המשותפת, וביקרו בבתי ההורים בשעות אחר הצהריים, כשעתיים-שלוש בכל יום. בחלק מהקיבוצים כמו דגניה א' הילדים התחנכו, אכלו ובילו את שעות הפנאי שלהם בבית הילדים, אך ישנו בבית הוריהם[1].
עיקרון מרכזי בחינוך המשותף הוא החינוך הבלתי-סלקטיבי: כל ילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד 12 שנות לימוד. לא היו מבחנים ולא נרשמו ציונים, והחניכים אף לא נגשו לבחינות הבגרות.
כוונת האבות המייסדים של הקיבוץ הייתה "ליצור 'אדם חדש' של חברת המופת"[2]. לצורך הכשרה של מורים מתאימים נוסדו סמינרים ייחודיים לתנועה הקיבוצית ובראשם סמינר הקיבוצים וסמינר אורנים הקיימים עד היום. בשל היות השיטה שיטה חינוכית ייחודית, נערכו מחקרים רבים על החינוך המשותף[3]