חיפה
עיר בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חֵיפָה (בערבית: حيفا; בעברית ניתן למצוא במקורות את הכתיבים חיפא, חיפה, או חפה[6]) היא עיר באזור הכרמל, השלישית בגודל אוכלוסייתה בישראל (אחרי ירושלים ותל אביב-יפו), בעלת אוכלוסייה מעורבת עם מיעוט ערבי. היא חברה בארגון פורום ה-15, משמשת מרכזה של מטרופולין חיפה, בירת מחוז חיפה והיא מרכז עירוני חשוב והגדול ביותר בצפון ישראל. חיפה היא העיר עם השטח ה-6 בגודלו בישראל ומונה כ-300,000 תושבים.[7]
סמל העיר חיפה | |||||||||||||||||||||||||
דגל העיר חיפה | |||||||||||||||||||||||||
צילומים שונים מרחבי העיר | |||||||||||||||||||||||||
שם בערבית | حَيْفَا | ||||||||||||||||||||||||
מדינה | ישראל ישראל | ||||||||||||||||||||||||
מחוז | חיפה | ||||||||||||||||||||||||
מעמד מוניציפלי | עירייה | ||||||||||||||||||||||||
ראש העירייה | יונה יהב | ||||||||||||||||||||||||
גובה ממוצע[1] | 98 מטר | ||||||||||||||||||||||||
תאריך ייסוד | המאה ה-3 לפנה"ס | ||||||||||||||||||||||||
סוג יישוב | עיר 200,000–499,999 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף ינואר 2024 (אומדן)[1] | |||||||||||||||||||||||||
- אוכלוסייה | 296,424 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג אוכלוסייה ארצי[2] | 3 | ||||||||||||||||||||||||
- שינוי בגודל האוכלוסייה | 2.0% בשנה | ||||||||||||||||||||||||
- מאזן מפוני חרבות ברזל[3] | 4.17 אלפי תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- צפיפות אוכלוסייה | 4,521 תושבים לקמ"ר | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג צפיפות ארצי[2] | 42 | ||||||||||||||||||||||||
תחום שיפוט[4] | 65,560 דונם | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 41 | ||||||||||||||||||||||||
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[5] |
7 מתוך 10 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 91 | ||||||||||||||||||||||||
מדד ג'יני לשנת 2019[4] |
0.4736 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 21 | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
|
פרופיל חיפה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||
www.haifa.muni.il |
חיפה היא מרכז תחבורה, תעשייה ותרבות חשוב ומשפיע על כל מדינת ישראל ואחד ממרכזי הסחר הימי של ישראל. מראשית ימיה, הייתה עיר נמל. גם בשנות האלפיים, אחד מסמלי העיר הוא נמל חיפה, שהוא אחד משני נמלי המסחר הגדולים של ישראל.
ראשיתה של חיפה אינה ידועה, וגם מקור שם-העיר אינו ידוע בוודאות. בתנ"ך היישוב אינו נזכר. גם מן המשנה הוא נעדר, אם כי במקורות תנאיים אחרים מהתקופה ההיא - מוזכר "ים/ימה של חיפה"[8] (בביאור של הפסוק מהתורה[9]: "כי שפע ימים יינקו וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חול"). האמורא רבי אבדימי, מהדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, נולד בחיפה ונקרא רבי אבדימי דמן חיפה (רבי אבדימי מהעיר חיפה). בתלמוד (כמו גם במדרשים מאוחרים שזמנם הוא מתקופת התלמוד[10]), ניתן למצוא את הכתיבים "חיפא", "חיפה", "חפה".[11] אחת הפרשנויות קושרת את השם חיפה עם המונח העברי המקראי[12] חוף (ואחרת מפרשת זאת בתור - נוטריקון הרבה יותר מאוחר - של "חוף יפה"[13]). אמנם - מכיוון שלא ידוע מתי ועל ידי מי נוסדה העיר - לכן קשה לחקור את שורש שמה, אבל אחת ההשערות היא שהמקור של שם-העיר (כמו של עצם המילה המקראית "חוף") הוא בשורש של המילה העברית המקראית "חִפָּה"[14] שפירושה הוא כיסה/הטמין - בין אם ברמיזה למימי חוף חיפה שעליהם מחפה ומכסה חול החוף (שהרי היותם "ספונים" ו"טמונים" תחתיו מוזכרת בפסוק הנ"ל מהתורה שפירושו הניתן על ידי חז"ל מזכיר כאמור את ה"ים של חיפה") - ובין אם ברמיזה להר הכרמל שצילו מחפה על העיר. פרשנות נוספת מציינת את מקור השם במילה הארמית כיפא שמשמעותה סלע. מיקומה של חיפה על צוק הסלע הבולט אל הים - ייתכן שהוא העניק לה את השם הארמי כיפא. על בסיס פרשנות זו, עולי רגל נוצרים מאז מסעי הצלב במאה ה-12 וה-13 גרסו שחיפה נקראה על שם הכהן הגדול כייפא ("קיפא"; על פי לוקאס, ג, 2) ואולי אפילו על שם פטרוס השליח, שנקרא גם "כפא".[15]
בתקופת הצלבנים נודעה חיפה גם בשם "פורפיריה החדשה" (Porphyria Novissima) או פּוֹרְפִירְיוֹן: פירוש "העיר הסגולה" - על שם צבע הארגמן היוקרתי המופק מחילזון ממין ארגמון קהה קוצים שהיה מצוי בשפע באזור, חיפה מופיעה בהקשר זה בתלמוד הבבלי: "ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה". (בבלי, שבת;כו-ע"א).
ריבוי הפירושים לשם הביא גם לתעתיקים רבים בשפות לועזיות. בערבית נכתב حَيْفَا - "חיפא", במקור יווני עתיק נכתב Χάιφα, "חַיפה". גם בתקופה העות'מאנית מופיע השם בתעתיקים שונים. ז'אן זואלארט כתב בשנת 1586 על "Caifas" (נהגה כֶּפַה), ואף על "Caface" (נהגה כַּפַס). בראשית המאה ה-19 כתב החוקר הגרמני זטצן כי בפי הפרנקים נקרא היישוב Ha'ipha (נהגה הַאִיפַה). הסופר האנגלי ג'יימס סילק בקינגהאם כתב ספר על טיולו בארץ ישראל בשנת 1815, ובו מופיעה העיר כ-"Caypha" (כנראה נהגה כַּיְפַה). הכומר ויליאם ג'ון וודקוק, שטייל בארץ בשנת 1848, כתב בספרו על "Caipha" (כנראה נהגה גם כַּיְפַה). בראשית המאה ה-20 יצא גוטליב שומכר בקריאה לכתיב אחיד של שם העיר - "Haifa" (נהגה הַיְפַה). תחילה נענתה לו אוכלוסיית המושבה הגרמנית, ובהדרגה הפכה הצעתו לכתיב המקובל עד היום.[16]
הטופוגרפיה של חיפה מגוונת, העיר משתרעת על פני אזורים מישוריים לאורך חוף הים התיכון (חלקם קרקעית ים שיובשה), על שיפוליו הצפוניים והמערביים של הר הכרמל וכן על שטחים נרחבים בפסגות ההר. עקב כך בחרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לציין את הגובה הממוצע של חיפה מעל פני הים בשני מספרים: 5 (גובהו הממוצע של החלק על שפת הים) ו-380 (גובהו הממוצע של החלק שעל הכרמל). לגיוון הטופוגרפי הזה מצטרף גם מפרץ חיפה שהעיר יושבת בדרומו, המתאפיין ברוחות מתונות הודות להסתרה על ידי רכס הכרמל. נחל קישון זורם בעמק זבולון ממזרח לעיר ונשפך אל מימי המפרץ לא רחוק מהעיר התחתית. ממערב, בולט אל תוך המים חצי האי כף הכרמל. הטופוגרפיה של העיר ייחודית בארץ בשל הסמיכות בין הר וחוף הים. המפרץ שלחופו היא שוכנת הוא המפרץ הטבעי היחיד לאורך חוף הים התיכון הישראלי. הכיוון הכללי של העיר הוא צפון-מערב – דרום-מזרח, כמו קו-רכס ההר. בפינה הצפון-מערבית נפגש הכרמל עם הים, באזור הידוע כ"ראש הכרמל", שהוא ייחודי מבחינה אקולוגית. בקצה הדרומי משתרע פארק הכרמל, מה"ריאות הירוקות" הגדולות של מדינת ישראל.
חיפה בנויה לאורך חלקו הדרומי של מפרץ חיפה, ותופסת חלקים משפלת זבולון במזרח, הר הכרמל מדרום, ורצועת מישור צרה לשפת הים התיכון בצפון ובמערב. שטח השיפוט של העיר הוא כ-71,000 דונם. הערים הגובלות בה הן טירת כרמל, נשר, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים, וכן המועצה האזורית זבולון. חיפה הוקמה על "מדרגות" טופוגרפיות רבות ושכונותיה על צלע הכרמל, עליו ולמרגלותיו מסמנות מעברים בין קווי-גובה וטיפוסי-נוף, כמו גם בין חתכי אוכלוסייה.
לב המטרופולין הוא הנמל ורובע העסקים שסביבו. מצפון-מזרח למרכז העיר משתרע אזור התעשייה של מפרץ חיפה, ששטחו, יחד עם אזורים לא מיושבים סמוכים, מהווה כשליש מהשטח המוניציפלי של העיר, והוא מפריד בין קריית חיים לבין יתר חלקי העיר. אדמתו של המפרץ ספוגה בפסולת רעילה והאוויר בו טעון בחומרים מזהמים. נחל קישון החוצה את השטח הזה בדרכו אל הים נחשב אחד הנחלים המזוהמים בישראל, כיוון שהשפכים מהמפעלים שלגדותיו הוזרמו אליו במשך שנים רבות. המשבר האקולוגי של מפרץ חיפה לא עצר בגבולות הרובע התעשייתי, והאוויר בכל חלקי מזרח המטרופולין לרבות נווה שאנן, קריית טבעון ורכסים, נחשב כמזוהם.
טבע בתחומי העיר
בחלקה הגבוה של העיר חיפה היה בעבר חורש ים-תיכוני עשיר ומפותח. בית גידול זה ממשיך להתקיים בפארק הכרמל, הגובל בשטחה המוניציפלי הדרומי של העיר, ומהווה דוגמה טיפוסית של אקוסיסטמה ים-תיכונית. הפארק כולל מצאי עשיר של תופעות גאולוגיות, ממצאים פרהיסטוריים ומגוון ביולוגי ונופי. שרידים של סביבה טבעית זו ניתן למצוא גם בין שכונות העיר, בעיקר בוואדיות ובמדרונות הפונים אל הים. הוואדיות של חיפה הם גאיות מכוסי חורש המפרידים בין שכונות הכרמל. החורש הטבעי כולל אלונים, אורנים ושיחים צפופים, שביניהם יורדים מספר פלגים קטנים. הגדול בין הוואדיות הוא נחל הגיבורים (ואדי רושמיה), שחורץ עמק גדול למרגלות ההר. שרידים אלו מהווים ריאות ירוקות בעלות ערך נופי ותיירותי רב, שלא ניתן למצוא ברוב ערי הארץ, ובחלקם עוברים גם שבילי טיול מסומנים. אזורים אלו מצטיינים בעולם חי וצומח ייחודי. מגוון מינים של בעלי חיים וצמחים טבעיים השתמר בהם. בשכונות מסוימות ניתן עד היום לשמוע בלילות יללות של תנים, וחלקים מהעיר משוטטים חזירי בר בחיפושם אחר מזון. בשל החשש מתקיפה של התושבים על ידי החזירים, נעשו מאמצים להרחיק את החזירים מהשכונות, שימוש בפתרון בדרך ציד הוביל להחמרת הבעיה בשל סיבוך בהליכי הרוייה של החזירים ולכן פסק השימוש בשיטה זו. במקום, נקטו בהליכים של צמצום זמינות מקורות המזון והמים, ריקון פחים בשעות הערב וחסימת הכניסה לשכונות בעזרת גידור שהציגו תוצאות מבטיחות לקידום פתרון לבעיה.[17][18]
אזור חיפה הוא אזור התפוצה העיקרי של הנחשיל חד-הראש.
מתוך הכרה בחשיבות הריאות הירוקות של חיפה, חוקק חוק-עזר עירוני המונע את הבנייה בוואדיות הירוקים שבין שכונות העיר. ועם זאת, עם השנים, לחצי הבנייה והפיתוח, כמו גם יזמויות תחבורה שונות, הובילו ועודם מובילים לכרסום מתמשך בשטחי הריאות הירוקות שנותרו, פעמים רבות בתמיכת העירייה.
מלבד לחצי הפיתוח, חלק מהריאות הירוקות בחיפה סובלות מהתפשטות של מינים פולשים על חשבון החי והצומח הטבעי. מינים שונים של צמחים שניטעו לנוי בתוך שכונות העיר, נפוצו לשטחים הטבעיים הסמוכים והחלו דוחקים את הצומח המקומי. התופעה חמורה במיוחד בחלקם העליון של הנחלים לוטם ושיח, עד כדי החלפת חברת הצומח. נצפית התפשטות של מינים פולשים גם לכיוון פארק הכרמל, בסביבת האוניברסיטה. המינים הפולשים העיקריים הם: אילנתה בלוטית, חמציץ נטוי, דודונאה דביקה, כובע הנזיר, פרקינסוניה שיכנית, ושיטה מכחילה.
ראש הכרמל, בצפון-מערב העיר, הוא המקום שבו נפגש ההר עם הים; נחשב ייחודי בתצורה הפיזית הגורמת למשבי רוחות שאינם נצפים בחלקים אחרים בארץ. הכרמל ממשיך בשיפועו מתחת לפני המים ויוצר שונית ייחודית.
אקלים
אקלים חיפה נוח ולח. הוא מושפע משני גורמים עיקריים: מיקומה על חוף הים התיכון, והר הכרמל שעליו היא בנויה. הקרבה לים מעצבת את האקלים המתון והיציב יחסית, שממנו נהנית חיפה, ותורמת ללחות הגבוהה – כשיחס הלחות הממוצעת באוויר הוא 60%. הכרמל שמתרומם בחיפה משמש חיץ בין מישור החוף ובין אזור מפרץ חיפה, ויוצר אזורי רוחות שונים. עם זאת, השפעה על האקלים של העיר נודעת גם לריכוז הפעילות התעשייתית במפרץ, ובמיוחד לפליטת הפחמן – שמלבד היותה הגורם הראשי לתחלואה באזור היא גם נמנית עם הגורמים העיקריים להתחממותו, גם ברמה הגלובלית. מחקר משנת 2007 הצביע על תופעה זו כגורם שעתיד להחריף את עליית מפלס פני הים ולהביא להצפות שיגיעו אל מעבר לבת גלים וכביש 4.[19][20] הטמפרטורות והמשקעים בחיפה הם פקטור שמיוחס לגובה הטופוגרפי המשתנה: העיר חיפה מציגה מדרג גבהים שנע בין מפלס פני הים בבת גלים ועד 480 מטר ברמת אבא חושי שבדניה. אזור הכרמל הוא קריר יותר ובו גם יורדים משקעים רבים בחורף. החודש החם ביותר בחיפה הוא אוגוסט עם טמפרטורת מקסימום ממוצעת של 31.4 מ"צ, והחודש הקר ביותר הוא פברואר, עם טמפרטורת מינימום יומית ממוצעת של 8.7 מ"צ. טמפרטורת מי הים היא 22.4 מ"צ בממוצע שנתי, 28.8 מ"צ באוגוסט ו-16.2 מ"צ בפברואר. החודש הגשום ביותר הוא דצמבר, עם 135.5 מ"מ גשם בממוצע. שלג הוא נדיר, וכיסה את פסגות ההר בפברואר 1950 (50 ס"מ), בינואר ובפברואר 1992, בינואר 1998 וכן בינואר וגם בפברואר שנת 2015.
אקלים בחיפה (נכון לאוקטובר 2007) | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 17.0 | 17.5 | 19.6 | 23.9 | 26.2 | 29.3 | 31.1 | 31.4 | 29.9 | 28.0 | 24.0 | 19.2 | 24.7 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 8.9 | 8.7 | 10.5 | 13.6 | 17.2 | 20.6 | 23.0 | 23.6 | 21.7 | 18.5 | 14.1 | 10.9 | 15.9 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 124.9 | 92.2 | 52.8 | 23.6 | 2.7 | 0 | 0 | 0 | 1.2 | 28.0 | 77.4 | 135.5 | 538.3 |
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[21] |
- ערכים מורחבים – היסטוריה של חיפה, התפתחות אורבנית של חיפה
ראשיתה של חיפה אינה ידועה בבירור. חלק מהחוקרים סבורים שיישוב בשם חיפה היה קיים כבר בתקופה הפרסית[hebrew 1]. מחקרים אחרים מאחרים את היווסדה למאה ה-2[דרוש מקור]. חיפה נזכרת במקורות התלמודיים ובכתבי השליחים הנוצריים. בתקופה זו הייתה זו עיירה קטנה ששכנה בין שכונת בת גלים והמושבה הגרמנית של היום,[22] אתר שמוכר בשנות האלפיים כ"חיפה אל-עתיקה", חיפה המודרנית הוקמה בצורה רשמית על ידי השליט הבדואי דאהר אל-עומר בשנת 1761 והוכרזה כעיר בשנת 1834 בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל.
בימי קדם
ההתיישבות באזור חיפה החלה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתל אבו הואם שבאזור מפרץ חיפה נמצאו שרידים של עיר ששימשה כעיר נמל החל מהמאה ה-15 לפנה"ס ועד התקופה ההלניסטית. מצדה השני של חיפה נמצא תל שקמונה שבו נמצאו שרידי עיר שהתקיימה, אם כי לא ברציפות, מהמאה ה-14 לפנה"ס עד המאה ה-7. שרידי עיר עתיקה מהתקופה הביזנטית והתקופה הערבית הקדומה נמצאו בחורבת קסטרא.
התייחסות לאירועים באזור בממצאים שבכתב אנו מוצאים החל ממאה ה-3 לפני הספירה. שני מקומות באזור חיפה, נקשרו על פי המסורת לאירועים שהתרחשו במאה ה-9 לפני הספירה עוד בתקופת ממלכת ישראל. המערה בה השתמש אליהו הנביא מיוחסת כיום לאתר מערת אליהו (נמצאת בסמוך לשכונת קריית אליעזר שבמערב העיר), והכינוס הציבורי הגדול בהר הכרמל במעמד של אליהו הנביא כנגד נביאי הבעל. מיוחס כיום לפי מסורות שונות לאתר המוחרקה.
מהעיר יצאו רבנים ידועים, הנזכרים במשנה ובתלמוד, וביניהם "יוסף החיפני", עוזרו של רבי יהודה הנשיא, והאמורא רבי אבדימי דמן חיפה (שציון קברו נמצא בדרך יפו בסמוך למפגשה עם דרך העצמאות). כמו כן, חיפה נזכרת כיישוב שיהודיו לא הורשו לעלות לתורה, בשל אי הקפדתם על הגייה נכונה בעברית: ”אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין”.[23] במדרש איכה רבה נזכרת חיפה כעיר יהודית שסבלה מהאוכלוסייה הנכרית של העיר קסטרא הסמוכה.[24]
ימי הביניים
מסוף התקופה הביזנטית (המאה השביעית) ועד סוף המאה העשירית אין כל מידע על חיפה. רק בראשית המאה ה-11 החלה העיר להופיע בספרי תיירים המספרים שבחיפה יש בוני ספינות.[25] בתקופה זו הח'ליף של בגדאד, אשר משל על האזור, מסר את העיר לרשות היהודים בעבור תשלום של מס שנתי. לקהילה היהודית בעיר באותה תקופה היה שם הן בארץ והן בחו"ל ור' אליהו בן שלמה הכהן, ראש ישיבת ארץ ישראל, מאחרוני גאוני ארץ ישראל, כינס בה בשנת 1084 ועידה חשובה. על פי מגילת אביתר, הוא חידש באותה שנה את ה"גאונות ואת הסמיכה בחיפה בבית הוועד".[26] במשך השנים התבססה העיירה כעיר נמל קטנה לצד הנמל הגדול שפעל בעכו, ובמהלך ימי הביניים העיר בוצרה.
ביולי 1100 ערכו הצלבנים מתקפה צבאית על העיר (שהייתה באזור בו נמצאת שכונת בת גלים כיום). על פי ספרות המחקר, התגוררה בחיפה באותה תקופה קהילה יהודית גדולה. מונאכוס, הנזיר מוונציה, כינה בשנת 1116 את חיפה בשם "עיר השטן" ואת הלוחמים המגינים עליה "שונאי האלוהים", רמז ברור ליהודים, ש"הגנו בחזקה, באש ובחרב, על עצמם ועל חייהם". אלברט מאאכן מתאר את המערכה: "כאשר הקריבו אבירי צרפת את המכונה העצומה לחומה...עלו התושבים - יהודים על פי מוצאם...על החומה ובחימה עזה נלחמו בנשקם נגד הנוצרים.[27] ההיסטוריון בן-ציון דינור הדגיש את דימויה: "העיר היא עיר יהודית ... אזרחיה - יהודים (סארצינים [מוסלמים] נמצאים רק בחיל-המצב!), הגנתה - הגנת יהודים, וניצחונה - חרפת הנוצרים. ואת העובדה הזאת מזכירים האחד לשני וחוזרים ומזכירים" מנהיגי הצלבנים ולוחמיהם.[28] ההתקפה הצלבנית על העיר מוקפת החומה, שילבה כוחות מן היבשה ומן הים. כוחות הימיָה שנעו בכ-200 כלי שיט אל חיפה, הגיעו מהרפובליקה של ונציה. התושבים היהודים הצטרפו אל חיל המצב הפאטימי הקטן; "הם עמדו על נפשם איתנים", עד שהכוחות הצלבנים התייאשו ונסוגו.[29] כאשר חזרה הסתערות הצלבנים, עמדו היהודים והמוסלמים "בפניהם בגבורה ללא הפוגה".[29] לאחר הפוגה, חזרו הכובשים הצלבנים והפעילו כוחות מסתערים איתנים. אלברט מאאכן מספר כי טאנקארד עודד את אביריו "להילחם ביהודים, המגינים באומץ-לב כזה על העיר... ואולם האזרחים היהודים ביחד עם גדודי הסארצינים התנגדו להם בכל תוקף, ומעל החומה יצקו עליהם למטה שמן וזפת רותחת ואש ושיחים השליכו עליהם ועל המכונה".[27] לאחר כ-27 ימי מצור, נפל "מבצר חיפה" כשמו העברי, או "Castellum Caiphas" כשמה הלטיני, בידי הכובשים הצלבנים.[30] חלק מהתושבים נמלטו אל קיסריה ועכו, שאר התושבים, שלא הספיקו להימלט, נרצחו בידי הצלבנים. ההיסטוריון בנימין זאב קדר מציין כי "הייתה זו הפעם האחרונה, לפני הופעתם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שכוח יהודי נטל חלק במערכה צבאית על אדמתה של ארץ-ישראל".[31] מדברי אלברט מאאכן משתמע שחיפה הייתה עיר יהודית ואילו גדודי הסארצינים באו אל העיר כדי לעזור בהגנתה. על פי הידוע, עסקו היהודים בחיפה בבניית אניות.[32] לאחר הכיבוש הפכה חיפה ליישוב שעיקר אוכלוסייתו היא נוצרית ומוסלמית. חומות העיר שנהרסו שוקמו על ידי הצלבנים, אולם המספנות לא שוקמו. בשנת 1187 בקירוב עברה חיפה לשלטונו של צלאח א-דין ותחת חסותו התיישבו בעיר יהודים רבים והקימו קהילה משגשגת. בשנת 1265 נכבשה העיר על ידי ביברס, חומותיה נהרסו והיא הפכה ליישוב דייגים קטן. בספר מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל מתוארת חיפה כעיר שהייתה בעבר עיר טובה של נוצרים אך חרבה.[33]
במאה ה-14 אנו מוצאים אזכור של העיר בתיאוריהם של רבי אשתורי הפרחי (משנת 1322) ושל רבי יצחק חילו (מ-1334). במקורות אלה מתואר שבחיפה חזרה להתקיים באותן שנים קהילת יהודית משמעותית. במאות ה-15 ה-16 וה-17 חיפה מוזכרת מעט מאוד ונראה שלא התקיים בה יישוב יהודי משמעותי.
העת החדשה
- ערכים מורחבים – חיפה בתקופה העות'מאנית, התיישבות נתיני המעצמות בחיפה
חיפה המודרנית החלה להתגבש במתכונתה הנוכחית בימי השלטון העות'מאני - בשנת 1761 הרס דאהר אל עומר, שליט הגליל, את העיר המקורית, ובנה את חיפה מחדש במקום שבו מצויה כיום העיר התחתית. אל עומר הקיף את העיר חומה והציב עליה מגדלי-שמירה מעוגלים. בצלע ההר הקים מצודה וקרא לה בורג' א-סלאם, לאמור: מצודת השלום.[34] תקופה זו סימנה את תחילת עלייתה של חיפה על פני שכנתה עכו בחשיבות האסטרטגית והכלכלית.
במהלך המאה ה-19 התרחבה העיר, בעיקר בסיוען של שתי קבוצות של מתיישבים נוצריים שביססו עצמן מחוץ לחומות. האחת היא קבוצת הטמפלרים מגרמניה, אלה התיישבו באזור מישורי למרגלות הכרמל, מדרום לחוף הים התיכון בסמוך לעיר העתיקה, וניסו לעסוק בעיקר בחקלאות. בהמשך הם הקימו על פסגת ההר שכונת נופש חדשה, לה קראו "כרמלהיים" ומספר בתים מתוכה שרדו ושומרו, זוהי שכונת כרמל מרכזי של היום. בתי המושבה הגרמנית שלרגלי ההר, לאורך שדרות בן-גוריון, שוחזרו גם הם, והם מהווים כיום מוקד תיירותי. הקבוצה השנייה היא המסדר הכרמליתי, שחבריו התיישבו באזור שכונת בת גלים ובהמשך באזור סטלה מאריס שבראש הכרמל, שבו ייסדו מנזר קתולי כבר באמצע המאה ה-18. בעת פלישת נפוליאון לארץ ישראל שימש המנזר כבית חולים לצבא נפוליאון. במהלך המאה ה-19 התנהלו בין שתי הקבוצות הדתיות מאבקי שליטה על הטריטוריה החדשה בהר. במרוצת המאה ה-18 וה-19 הותקף נמל חיפה בעקביות על ידי פיראטים, ובשל כך החליט המושל העות'מאני המקומי לבנות שני צריחים שישמרו על הנמל משני צידיו. המגדלים סימלו את העיר, ואף על פי שנהרסו בתקופה מאוחרת יותר, הם מונצחים בסמל העיר חיפה. בשנות ה-30 של המאה ה-19, תקופת איברהים פחה, הגיעו לאזור מהגרים מצרים.
הרצל תיאר את חיפה כ"עיר העתיד", חזון שביטויו העיקרי הושמע ברומן האוטופי "אלטנוילנד" שיצא בשנת 1902, ובו מתאר הרצל עיר נמל בינלאומית ופורחת, שבה ”הכבישים חלקים היו כמדרכות והמכוניות חפזו-עברו על גלגלי הגומי שלהן כמעט ללא רעש... זאת היא רכבת האוויר החשמלית”.
חידוש היישוב היהודי
יהודים התגוררו בחיפה כקהילה החל מאמצע המאה ה-18. בשנת 1742 התגוררה בעיר קהילה יהודית קטנה, המורכבת בעיקר מעולים ממרוקו ואלג'יריה. בשנת 1839 מנה היישוב היהודי 124 נפש, ב-1864 המספר עלה ל-384 נפש, ובשנת 1901 המספר עלה ל-1,041 נפש. רובם המכריע של היהודים באותה עת היו יוצאי מרוקו ואלג'יריה, בנוסף למעט עולים מטורקיה, ואשכנזים בודדים.[35]
המאה ה-20
במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 הייתה חיפה למרכז היהודי של צפון ישראל. אנשי "חברת עזרה" מברלין ביקשו לקדם הקמת מוסד על-תיכוני שיכשיר יהודים למקצועות הטכנולוגיה, ובשנת 1912, עת מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר קרוב ל-3,000 נפש,[36] הונחה בהדר אבן הפינה לטכניקום - בית ספר גבוה המתמקד במדעי החיים ובהסמכת מהנדסים וטכנאים. בעקבות מלחמת השפות שהתנהלה ביישוב, שונה שמו של המוסד ל"תכניון", ובהמשך נקבע כטכניון.
בתחילת המאה ה-20 נחנכה בחיפה תחנת הרכבת הראשונה, שהיוותה תחנת קצה מערבית של רכבת העמק - מסילה שחצתה את עמק יזרעאל בין חיפה לבין מסילת הרכבת החיג'אזית באזור סוריה ועבר הירדן. החיבור המסילתי, שנועד לקשר את חיפה עם מרכזים אחרים של הקיסרות העות'מאנית, האיץ את תנופת הפיתוח של נמל חיפה.
ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בחיפה כ-20,000 תושבים, והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ.
במלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הציב הצבא העות'מאני כוחות ארטילריים ברחבי חיפה כדי לשמור על המפרץ מפני נחיתה של הצבא הבריטי. בכל זאת, נכבשה העיר על ידי הבריטים ב-23 בספטמבר 1918. נמל חיפה גם שימש כנקודת אספקה והיערכות עבור הצבא הבריטי שכוחותיו התקדמו לעבר לבנון וסוריה. שבוע לאחר כיבוש העיר, ב-30 בספטמבר 1918, נכבשה דמשק, ובכך הסתיימה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה והחלה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
תקופת המנדט הבריטי
בשנת 1922 נפקדו בעיר 24,634 נפש: 9,377 מוסלמים, 8,863 נוצרים ו-6,230 יהודים.[37] שלטונות המנדט הבריטי הפכו את חיפה לבסיסם המרכזי במזרח התיכון. חיפה הצטיירה בעיני הבריטים כחוליה המקשרת בין בריטניה לבין השטחים המוחזקים על ידה במזרח התיכון ולמזרח הרחוק - נמל חיפה קישר את העיר אל בריטניה בתחבורה ימית, ורכבת העמק קישרה אותה למזרח בתחבורה מסילתית. נמל חיפה המודרני נחנך באופן רשמי בשנת 1933, לאחר שממשלת המנדט השקיעה רבות בפיתוחו. צינור נפט הונח בין עיראק לחיפה. העיר חוברה לרשת מסילות הרכבת המזרח-תיכונית לאורך חוף הים התיכון, ולימים מתחנת הרכבת חיפה מזרח יצאו רכבות לשלוש יבשות (לקהיר שבאפריקה, לקונסטנטינופול שבאירופה ולדמשק שבאסיה). לפרק זמן קצר בשנות ה-30 של המאה ה-20 חיפה הייתה גדולה אף יותר מתל אביב.
במאורעות תרפ"ט ב-1929 נרצחו 7 מיהודי העיר ונפצעו עשרות[38] בתקופה זאת, מספר התושבים בעיר עמד על כ-30,000.[39] בשנת 1931 נפקדו בעיר 50,403 נפש: 20,324 מוסלמים, 15,923 יהודים ו-13,824 נוצרים.[37] בשנת 1936 כבר היו בחיפה 45,000 יהודים, לעומת 40,000 ערבים.[40] עיקר הגידול באוכלוסייה היהודית באותן שנים נבע מהעלייה הרביעית והעלייה החמישית, שאנשיהן העדיפו להתיישב בערים הגדולות בארץ ישראל ובהן תל אביב, ירושלים וחיפה. הנמל שימש מקור פרנסה ליהודים רבים שהתיישבו בעיר והקימו את היישובים הסמוכים לה בשנות ה-30 - קריית מוצקין, קריית ים, קריית ביאליק, כפר אתא (לימים, קריית אתא) וקריית טבעון.
לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ולקראת בואה של "ועדת המומחים" מטעמה, מינתה הסוכנות היהודית בסוף 1937 ועדות משנה לאיסוף נתונים. הוועדה לענייני חיפה, בראשות הקולונל פרדריק קיש, מצאה כי משקלם הסגולי של היהודים בעיר גדול יותר מזה של הערבים: היהודים החזיקו כ-44% מן הקרקעות בעיר, לעומת 26% בלבד לערבים, כאשר שאר הקרקעות היו שייכות לבני עדות אחרות ולחברות כלכליות וממשלתיות. יחד עם מפרץ חיפה, היה הרכוש הקרקעי היהודי 64% ואילו הערבי 12% בלבד.[41]
בשנת 1938 נוסד המרכז הרפואי רמב"ם בבת גלים, ועד היום הוא בית החולים הגדול ביותר בצפונה של מדינת ישראל ובית החולים השלישוני (על-אזורי) היחיד באזור כולו. בתקופה זו הנהיג את חיפה ראש העיר חסן שוכרי (שעל שמו קרוי רחוב מרכזי), שביצע רפורמות רבות ומודרניזציה בעיר, וכן שמר על יחסים טובים עם יהודי העיר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, מספר התושבים בעיר היה כ-65,000.[39] ארץ ישראל בכלל וחיפה בפרט הייתה בסיס חשוב לפעילותם של הכוחות המזוינים של בריטניה בזירה המזרחית של הים התיכון במלחמה. מדינות הציר ראו בבתי הזיקוק, בצינור הנפט כירכוכ-חיפה ובנמל יעדים אסטרטגיים חשובים והעיר הופצצה מהאוויר 10 פעמים, יותר מכל עיר ארץ-ישראלית אחרת במלחמה זו.[42] ב-1946 היו בעיר 145,430 נפש: 74,230 יהודים, 41,000 מוסלמים ו-29,910 נוצרים.[37]
ערב קום המדינה בשנת 1948, התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים. היהודים ישבו בעיקר בשכונות החדשות - "הדר הכרמל", "אחוזה", "נווה שאנן" ו"כרמל מרכזי". ערביי חיפה ישבו ברובם בעיר התחתית בשכונות חליסה, ואדי סאליב וואדי ניסנאס. הצירים המרכזיים היו דרך המלכים (היום דרך העצמאות), דרך יפו, רחוב המלך ג'ורג' (היום שדרות המגינים / הפלי"ם), דרך ההר (שעם קום המדינה הפכה לשדרות האו"ם וב-1975 שונה שוב שמה לשדרות הציונות) ודרכי השיט והרכבות. היה זה תור הזהב של חיפה בזמן החדש.
הקרב על חיפה במלחמת העצמאות
- ערך מורחב – הקרב על חיפה
ערב מלחמת העצמאות הייתה בחיפה אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים. בדצמבר 1947, לאחר החלטת החלוקה ועם תחילתן של פעולות האיבה בין שכונות יהודיות וערביות, החלה יציאת הערבים מהעיר, שהתגברה בהדרגה במהלך החודשים הבאים, בזמן שהמנהל המנדטורי התכונן להתפנותו מארץ ישראל. עד התקפת ה"הגנה" על האזורים הערביים בין ה-21 ל-22 באפריל, אלפי ערבים כבר עזבו את העיר. עם התמוטטותה של המיליציה הערבית בעיר, אלפי ערבים מהשכונות הערביות המרוחקות ברחו אל אזור הנמל שהיה בשליטת הבריטים. הם הועמסו על סירות ופונו לעכו.[43]
ב-22 באפריל 1948, בעקבות עזיבת הבריטים את מוקדי השלטון בעיר ולאחר קרבות בין תושבי חיפה היהודים לבין תושביה הערבים, נכנעו ערביי חיפה בפני אנשי ההגנה וכ-65,000 מהם עזבו את העיר.[44] באותו יום הודיעה המשלחת הערבית בבית העירייה כי אינה מעוניינת בהסכם הפסקת אש וכי הקהילה הערבית תתפנה מן העיר. ראש העיר היהודי שבתי לוי, והמפקד הבריטי יו סטוקוול, ביקשו מההנהגה הערבית לשקול מחדש את עמדתה, אולם זו דבקה בה.[43]
בקרב על חיפה, שנמשך כיממה, נפלו 18 לוחמים יהודים. בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי, את ההודעה הבאה:
בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי.
היציאה ההמונית של ערביי העיר הואצה כאשר הבריטים סיפקו משוריינים לליווי שיירות היוצאים וספינות שהוציאו אותם מהעיר. עד 1 במאי 1948 עזבה כמעט כל האוכלוסייה הערבית. בתחילת אותו חודש נותרו בעיר בין 3,000 ל-4,000 ערבים בלבד.[43]
שלטון המנדט הסתיים אמנם ב-14 במאי 1948, אך האוניות הבריטיות האחרונות עזבו את נמל חיפה רק ב-30 ביוני. היה זה אחד המקומות האחרונים בארץ ישראל שנעזב על ידי הבריטים.
לאחר קום המדינה
אונית הנוסעים הראשונה שהגיעה לנמל חיפה ועל סיפונה 214 עולים, הייתה האונייה קמפידוליו שהגיעה ביולי 1948 מאיטליה והתקבלה בהתלהבות רבה על ידי עובדי הנמל.[45][46]
בעת העלייה ההמונית התיישבו עולים יהודים ברכוש שננטש על ידי הערבים. הודות לעלייה זו התרחבה חיפה באוכלוסייתה ובשטחה, ולאורך השנים שמרה על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל.
בשנת 1959 פרצו בעיר התחתית מהומות שכונו בעיתונות מהומות ואדי סאליב. עולים יהודיים ממרוקו ששוכנו בשכונת ואדי סאליב, שנודעה כשכונת מצוקה, התרעמו על כך שעולים אשכנזים זוכים, לכאורה, ליחס מועדף לעומת העולים המזרחים. המאורעות בוואדי סאליב הפכו לימים לסמל של השסע העדתי בחברה הישראלית.
ב-1959 גם נחנכה הכרמלית - הרכבת התחתית של חיפה, שנעה בקו יחיד בין שש תחנות ומקשרת בין העיר התחתית למרכז הכרמל דרך שכונת הדר הכרמל.
ב-1963 הוקמה שלוחה אקדמית בחיפה בחסות משותפת של האוניברסיטה העברית בירושלים ועיריית חיפה. בשנת 1972 זכתה השלוחה להכרה כאוניברסיטת חיפה והושלם הקמפוס על רכס הכרמל שבמרכזו מגדל אשכול, שבמשך עשרות שנים היה המגדל הגבוה בעיר עד לבניית מגדל המפרש ב-2003 ובניית מגדל חברת החשמל ב-2003 שניהם כל אחד בגובה 137 מטרים.
בשנת 1974 נחנך מרכז התחבורה בשכונת בת גלים - ובו תחנת הרכבת חיפה – בת גלים ותחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. מרכז התחבורה בבת גלים היה הגדול והעיקרי בחיפה עד תחילת שנות האלפיים, אז נחנכו שני מרכזי תחבורה דומים בפאתי העיר - תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל בדרום-מערב העיר ותחנת הרכבת מרכזית המפרץ ומרכזית המפרץ בצפון-מזרח העיר.
בשנות ה-90 נבנו בחיפה שלושה מרכזי קניות גדולים - קניון לב המפרץ, קניון חיפה, וה"גרנד קניון". כמו כן באותן שנים, הוקמו הטראסות בגנים הבהאיים במרכז הבהאי העולמי והמושבה הגרמנית חודשה. שתי אלו מהוות כיום מוקד תיירותי. האתרים הבהאיים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. כמו כן, ב-1996 נפתח בדרום העיר מרכז הקונגרסים, קומפלקס גדול בעל מבנה ייחודי המשמש לאירועים כמופעים, כנסים ותערוכות, ובין היתר מארח מדי שנה את טקס בחירת מלכת היופי.
בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, נורו לעבר חיפה מספר טילי סקאד מעיראק.
במהלך האינתיפאדה השנייה אירעו בחיפה ארבעה פיגועי טרור שבהם נרצחו עשרות בני אדם - הפיגוע בקו 16 בשכונת חליסה (דצמבר 2001), הפיגוע במסעדת "מצה" (מרץ 2002), הפיגוע בקו 37 בשדרות מוריה בכרמל (מרץ 2003) והפיגוע במסעדת מקסים שבמערב העיר (אוקטובר 2003).
ב-2003 נבנו בעיר שני המגדלים הגבוהים ביותר שבה בשני צדדים שונים של העיר, מגדל המפרש בעיר התחתית של חיפה ומגדל חברת החשמל במערב חיפה, כיום ליד שכונת נאות פרס ואצטדיון סמי עופר.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, חיפה ועימה יישובי מחוז הצפון של מדינת ישראל הופגזו במטחי קטיושות שגרמו לנזק רב ולנפגעים בנפש (כולל שמונה הרוגים בנפילה אחת ב-16 ביולי 2006). עבור חיפה, הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות שבה הופגזה העיר באופן מאסיבי. הפעילות העסקית בעיר צומצמה למשך כל תקופת המלחמה, וחלק מתושבי העיר מצאו מקלט ביישובים אחרים במרכז ובדרום הארץ.
בנובמבר 2016 פונו כ-90,000 מתושבי 12 שכונות העיר ברבעים נווה שאנן רובע כרמל ורמות הכרמל בעקבות שרפה שפרצה כהצתה במספר מוקדים בעיר כחלק מגל השרפות בישראל באותה תקופה.[47]
חיפה האדומה
לאורך השנים נודעה חיפה כעיר פועלים שבה אחוז חברי הסתדרות גבוה במיוחד, ומכאן הוצמד לה הכינוי "חיפה האדומה".[48][49][50]
שנה | סך אוכלוסייה | אוכלוסייה יהודית | אחוז לא-יהודים |
---|---|---|---|
1800 | 1,000 | - | - |
1840 | 2,000 | - | - |
1868 | 4,000-3,500[51] | - | - |
1882 | 6,000-5,500[51] | - | - |
1902 | 12,000-11,000[51] | - | - |
1914 | 22,000[52] | 3,500 | 84.1 |
1922 | 24,634[53] | 6,230 | 74.0 |
1931 | 50,403[54] | 15,923 | 68.4 |
1945 | 138,300[55] | 75,500 | 45.4 |
1946 | 145,430 | 74,230 | 48.9 |
1948 | 98,618 | 80,000 | 18.8 |
1951 | 147,000[56] | 140,000 | 5.1 |
1961 | 183,021 | 173,553 | 5.1 |
1972 | 219,559 | 207,162 | 5.6 |
1983 | 225,775[56] | 208,352 | 7.7 |
1995 | 255,914 | 226,200 | 11.6 |
2000 | 270,500 | 247,200 | 8.6 |
2005 | 267,000 | 241,500 | 9.6 |
2010 | 268,200[57] | 241,100 | 10.1 |
2014 | 277,100[58] | 247,100 | 10.8 |
2020 | 283,736 | 213,859 | 12 |
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף ינואר 2024 (אומדן), מתגוררים בחיפה 296,424 תושבים (מקום 3 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 2.0%. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-2021) היה 76.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 9,651 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[59]
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
חיפה התאפיינה בקצב גידול אוכלוסייה שלילי בעשור הראשון של המאה ה-21.[60] מגמה זו נבעה משילוב בין מאזן הגירה שלילי וריבוי טבעי נמוך; במהלך 2006 כדוגמה עזבו את העיר כ-2,000 מתושביה, ונולדו 890.[61] נכון לשנת 2008 הקשישים מהווים 18% מאוכלוסיית העיר. שיעור האקדמאים מכלל התושבים עמד ב-2007 על 31%.
עם זאת בעשור השלישי של המאה ה-21 חזרה אוכלוסיית העיר לצמוח גם כתוצאה מקליטת הפליטים מאוקראינה בישראל ב-2022 מה שגרם לחיפה לצמוח בקצב גידול שנתי גבוה במיוחד של 2.4% ולהגיע ל-295,000 תושבים.
חיפה קלטה את החלק היחסי הגדול ביותר, מבין הערים הגדולות בישראל, של העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. נכון לשנת 2007, מונים יוצאי חבר המדינות 24.5% (רבע) מאוכלוסיית חיפה, מרביתם מארץ המוצא אוקראינה והם מתרכזים בשכונת יזרעאליה שבנווה שאנן, בקריית אליעזר במערב העיר, ברובע הדר הכרמל, בקריית חיים המערבית ובשכונות נוספות. בתל-עמל, הסמוכה לחליסה, מהווים יוצאי חבר המדינות 60% מהתושבים, ובחלקים של הדר הכרמל השיעור דומה. בהדר אלה הן יותר משפחות צעירות, כאשר בתל-עמל ובמזרח-העיר יותר קשישים. העולים שינו את פניה של העיר במרוצת שני העשורים מאז באו אליה לראשונה. רבים מהשלטים והפרסומים העירוניים והממשלתיים, כמו גם אלה של העסקים הפרטיים ברחבי העיר, נכתבים כיום בשפה הרוסית לצד עברית.
נכון ל-2020, מתגוררים בחיפה 33,694 ערבים (כ-12% מאוכלוסייתה), מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. המוסלמים רובם סונים ומקצתם אחמדים, והנוצרים מתחלקים בין יוונים-אורתודוקסים, יוונים-קתולים, רומים-קתולים, מרונים-קתולים, ארמנים ופרוטסטנטים. עם זאת, ככלל, יחסם לחיים של תושבי חיפה הערבים הוא חילוני, הן נוצרים והן מוסלמים; הם משכילים ומבוססים בהשוואה לערבים במקומות אחרים בישראל, ושילובם בחברה החיפנית נחשב טוב, מה שהוליד את הגדרתה המסורתית של חיפה כ"עיר של דו-קיום". תושביה הערביים של חיפה מתרכזים בשכונות העיר התחתית בעיקר: ואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית במערב (נוצרים), וחליסה במזרח (מוסלמים). המסגד הגדול של חיפה, מסגד איסתיקלאל ("העצמאות"), נמצא בכיכר פייסל שבמרכז העיר.
קבוצה מובחנת נוספת בנופה של העיר, גם אם אינה מאפיינת או בולטת, הם הדתיים. הדתיים בחיפה מובחנים לפי תתי-קבוצות: החרדים, על הזרם החסידי והליטאי, מרוכזים במזרחו של רובע הדר, שם עומד בית הכנסת הגדול של חיפה שסביבו מצויים קטעי הרחובות היחידים - מלבד בקריית שמואל - שנסגרים לתנועת כלי רכב בשבתות. עם זאת החרדים מסמנים מגמה של יציאה מתחומי שכונתם וזוגות-צעירים רבים עוברים לגור בנווה שאנן הוותיקה. הדתיים-הלאומיים היא הקבוצה השנייה בגודלה והיא המאפיינת ביותר את קריית שמואל שבצפון-מזרח העיר. משפחות דתיות-לאומיות מבוססות גרות באחוזת שמואל, בעיקר בחלקה הדרומי. בחיפה קיימות גם קהילות של התנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית).[62] הסובלנות ההדדית והיעדרם של חיכוכים בין האוכלוסייה הדתית לאוכלוסייה הכללית הם ממאפייני ה"דו-קיום", שאחד מביטוייו הוא העובדה שבחיפה פועלים משחר ימי המדינה קווי אוטובוס סדירים של חברת "אגד" בשבתות ובחגים, מבלי שקווים אלה יעברו בשכונות הדתיות.
עולי אתיופיה התחילו את דרכם בחיפה באתר-קרוואנים שהוקם בדרום-מערב העיר כחלק מפעולות הקליטה שנלוו למבצע שלמה. יהודי אתיופיה שהגיעו לעיר - בעיקר במבצע ולאחריו - מונים כיום כ-4,000 איש והם מתגוררים בעיקר במזרח העיר.
בחיפה אחוז הגמלאים הוא כ-18% מכלל תושבי העיר (כ־48,000 איש), והעיר היא העיר בעלת אחוז הגמלאים השני הגבוה בישראל נכון לשנת 2010 (אחרי בת ים).[63] עיריית חיפה, באמצעות תאגיד מיל"ב - מועדוני הגמלאים, יוזמת ומארגנת פעילות ענפה של תרבות פנאי ורווחה לגמלאים.
- ערך מורחב – המרכז הבהאי העולמי
חברי הדת הבהאית (Bahá'í) בחיפה הם קבוצה שלה מעמד מיוחד במרחב העירוני, בהיותם אוכלוסייה של לא-תושבים שמבוססת בלעדית על שילוב של תיירות-צליינות, ונבדלת בכך מיתר האוכלוסייה בעיר במרבית הפרמטרים הסטטוטוריים והחברתיים.[64]
העיר, המשמשת מתחילת המאה ה-20 כמרכז העולמי של האמונה הבהאית, מארחת דרך-קבע רבים ממאמיני הדת מכל העולם, ובסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הושלם בכספם פרויקט ראוותני שבמרכזו הוקמו הגנים התלויים במורדותיו הצפוניים של הכרמל, שחולקו ל-19 טראסות - זהו המספר הקדוש עבור הבהאים - חציין מעל מקדש הבאב וחציין מתחתיו. בעקבות מבצע הנדסי זה, שבו לקחו חלק בוטניקאים, אדריכלי נוף ומהנדסים מכל רחבי העולם, טיפסה תנופת המבקרים בגנים ובסביבתם, הן מקרב הבהאים והן תיירים, והגנים הוכרזו כאתר מורשת עולמית. המאמינים עצמם, בשונה מקבוצות אחרות החיות או עוברות בחיפה, הם קהילה המאוגדת על בסיס דתי, אשר מנועה מהתערות בחיי העיר, וחבריה אינם תושבי העיר.
הקהילה הבהאיית בחיפה כוללת מיעוט של תושבים קבועים ורוב גדול של ארעיים - ואלה מונים מבקרים, מתנדבים וצליינים - הבאים בתחלופה מוסדרת, לעיתים לאחר המתנה של שנים בארצות מוצאם, לתקופות שבין ימים ספורים ועד שלושה חודשים ולעיתים יותר. הבהאים נכנסים לארץ באשרת תייר, ואולם הסדרים מיוחדים מבטיחים לשלטונות הקהילה בחיפה סמכויות אכיפה, נהלים ומשמעת נפרדים מאלה שתקפים בין שלטונות ישראל לתיירים רגילים, ואלה מהדקים את הזיקה בין הצליין לתוכנית שיועדה לו - הכוללת עבודות קודש לצד גינון ואדמיניסטרציה, ביקורים במִקדשי עכו והכרמל, ופעילות חברתית ענפה - כאשר הכל מעוגן בפעולות מנגנון שתכליתו ניטור ומניעת חריגה מהמסלול המותווה עבור המאמין או המאמינה. אנשי הדת שחיים בעיר דרך-קבע כוללים את תשעת הנציגים הנבחרים של הקהילה העולמית, שבסיסם במשכן "בית הצדק העולמי" בשדרות גולומב, הדר. המרכז העולמי הבהאי מיוצג במדינת ישראל על ידי ד"ר ג'ושוע לינקולן,[65] המזכיר הכללי של הקהילה הבהאית הבינלאומית וסגניו ג'לאל חתאמי ואנתוני ואנס, ממשרדיהם ברחוב הפרסים. מרבית פעילותם של חברי הקהילה מתוחמת לאזור הגאוגרפי של הגנים הבהאיים וסביבתם הקרובה, ומכך נגזר גם התחום הגאוגרפי בו הם גרים. רובם משוכנים אם כן בבתים וברחובות שסמוכים לשערי הכניסה השונים אל הגנים - ובראשם השכונות הדר עליון, המושבה הגרמנית ושכונת עבאס במערב הדר.
יחסי הגומלין בין הקהילה ועיריית חיפה, ובפרט עם מערכת השירותים שלה, ייחודיים ומתאפיינים במערכת הסכמים שנוצרה והתגבשה במהלך השנים, ושנבדלת מיחסי העירייה עם שאר האוכלוסייה, כנובע מה'מנדט' המיוחד שחל על הדת הבהאית בחיפה. האמור כולל הקצאה שונה של משאבים ונתח שונה של פיקוח עירוני-ציבורי בכל הקשור בנעשה בתחום הגן ונספחיו, פטור מתשלום ארנונה על נכסים, לו זוכים הבהאים, צריכת מים נבדלת, וסובסידיות אחרות. הדת רואה עצמה כדת גלובלית, ואת מיקומם של מוסדותיה בחיפה שבישראל היא רואה כ"יד ההיסטוריה". ככזו, אין אנשיה מתערים או פעילים ברמות כלשהן בחייה המקומיים של העיר חיפה. מתוך עיקרון זה, נאסר על חבריה להתחבר עם מקומיים, מחשש שהדבר יסיט אותם מהמסלול של שהותם. הנושאים שבהם עוסקים הבהאים מחוץ לגבולות המתחם שלהם, הם רק אלה הקשורים לפונקציות המיידיות של דתם, והידוע בהם הוא השיפוץ הנרחב של המושבה הגרמנית, שמבחינה טופוגרפית ונופית "ממשיכה" את הגנים ועל כן שיקומה היווה חלק מפרויקט הגנים עצמם, ונעשה בשותפות מלאה של המרכז הבהאי והעירייה. לצד זאת, הבהאים רכשו ורוכשים שטחים בצידיו של הגן, ובייחוד בצדו המזרחי (הדר עליון). בשטחים אלה, בהם בנויים היום בנייני מגורים, מבקשת הקהילה הבהאית להרחיב את שטח הנוף והמתקנים שלה.