חמשת העינויים
חמישה איסורים המרכיבים את תענית יום הכיפורים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חמשת העינויים הם חמישה איסורי תענוגות החלים בתעניות ציבור חמורות. עינויים אלה נאסרו ביום הכיפורים, כחלק ממצוות התענית. לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים את צום תשעה באב כמתכונתו של צום יום הכיפורים, ועל כן גם בו חלים חמשת העינויים הללו. בנוסף לכך, גם בחלק מתעניות הגשמים הנושאות אופי חמור יותר, חלים כל חמשת העינויים, בעוד בתעניות ציבור קלות ישנו איסור אכילה ושתייה בלבד[1].
משנה | מסכת יומא, פרק ח', מסכת תענית, פרק א', משנה ו' |
---|---|
משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שביתת עשור, פרק א' |
שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים תרי"ב-תרי"ח, סימן תקנ"ד |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קס"ד, לאו קצ"ו ספר החינוך, מצווה שי"ג, מצווה שט"ז |
חמשת העינויים הם: איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה. בעוד שאיסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים הוא איסור תורה, שהעובר עליו עונשו בכרת, ביחס לשאר האיסורים קיימת מחלוקת אם הם אסורים מהתורה או מדברי קבלה, אך מוסכם שאין עונש כרת על העובר על אחד מהם. באשר לתשעה באב, לאחר חורבן בית ראשון תוקף חמשת העינויים היה מתקנת הנביאים. עם בניית בית המקדש השני בטל הצום, ולאחר חורבן בית המקדש השני השיבו חכמים את תקנת הצום על כלל חמשת עינוייו.