יהדות הודו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יהדות הודו כוללת שלוש קהילות של יהודים: בני ישראל, קוצ'ינים, בגדאדים. בשנים האחרונות הצטרפו כמה אלפי אנשים ליהדות הודו הנקראים "בני מנשה", בטענה שהם מעשרת השבטים האבודים.
כיום חיים כ־3,000 יהודים בהודו (כמחציתם במומבאי, כ־1,500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קולקטה וניו דלהי). עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו שלושים אלף.[דרוש מקור]
המקצועות המסורתיים של מקצת מיהודי הודו היו בתעשיית השמן (בני ישראל). חלקם עסקו בתעשייה קלה (הבגדאדים), שגם הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות, וחלקם עסקו במסחר ובתבלינים (קוצ'ינים מלאברים ופארדסים). יהודים בודדים השתתפו בתנועת השחרור של המדינה. עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו הרוב מבני הקהילות השונות לישראל וחלקם לבריטניה וקנדה, ורק מיעוט נשאר בהודו.
במהלך ההיסטוריה לא סבלה יהדות הודו מאנטישמיות או רדיפות מצד הלא־יהודים, פרט לאלה שחיו תחת האינקוויזיציה הפורטוגזית.[1] ההודים עצמם תפסו את היהודים כקבוצה דתית, שיש לה אווטאר משלה, בדומה לקבוצות דתיות אחרות, וכל אחד מהם מייצג בצורה כלשהי את האלוהות העליונה. לכן לא ראו ביהודים שונים או זרים, ולא חששו מפניהם.
הקהילה היהודית במומבאי נעזרת בגופים שונים, המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה. כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום גם עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם. כיום יש בבית הכנסת הבגדאדי כנסת אליהו מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. יש החוששים שלא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון. שאר בתי הכנסת הקהילתיים פעילים במשך ימי השבוע ובשבתות.
בשנת 1970 בבית הספר היהודי היו הילדים היהודיים במיעוט. נכון לשנת 2019 למדו בבית הספר פחות מעשרה תלמידים יהודים, וכל השאר הינדואים ומוסלמים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות.
אחת הבעיות המטרידות את פרנסי הקהילה, היא, תופעת ההתבוללות של צעירי העדה. צעירים, בעיקר משכילים, מתקשים למצוא בני זוג, בגלל הפיזור הגאוגרפי ומיעוט הצעירים. שידוך בגיל צעיר, שעזר להגביל התבוללות, כבר אינו מונע את התופעה בגלל סירובם של הצעירים להינשא בנישואים אלו.