יצחק רבין
ראש ממשלת ישראל החמישי, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יִצְחָק רַבִּין (האזנהⓘ?; א' באדר ה'תרפ"ב, 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון ה'תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995) היה פוליטיקאי ואיש צבא ישראלי, שכיהן כרמטכ"ל השביעי של צה"ל, כראש ממשלת ישראל החמישי וכשר הביטחון העשירי. נרצח במהלך כהונתו כראש הממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי.
לפני הקמת מדינת ישראל שימש רבין כמפקד גדוד בפלמ"ח וכמח"ט "הראל" בצה"ל במלחמת תש"ח, ולאחריה המשיך לטפס בסולם הדרגות. בשנות השישים מונה לרמטכ"ל צה"ל, עליו פיקד בעת שפרצה מלחמת ששת הימים. רבין היה איש מפתח בהכנתו המוצלחת של צה"ל למלחמה. לאחר שחרורו משירות צבאי מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, ומששב ארצה שובץ ברשימת המערך השני לכנסת השמינית מטעם מפלגת העבודה, נבחר לכנסת וכיהן כשר העבודה בממשלת גולדה מאיר.
לאחר התפטרותה של מאיר התמודד על ראשות מפלגת העבודה, גבר על שמעון פרס ומונה לראש הממשלה בשנת 1974; הראשון מבין ראשי ממשלות ישראל שנולד בארץ ישראל[1]. במהלך כהונתו הראשונה נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים ובולט בזיכרון הציבורי במיוחד הוא מבצע יונתן. ב-1977, בעקבות פרשת חשבון הדולרים, התפטר מראשות הממשלה ומראשות המפלגה, ולאחר תבוסת מפלגות הפועלים בבחירות היה לחבר הכנסת באופוזיציה עד לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984, שהחל ממנה כיהן כשר הביטחון בממשלות האחדות. בתקופתו התייצב צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון והתמודד מול פרוץ האינתיפאדה הראשונה. רבין תמך תוך הסתייגות מסוימת בתוכנית להפלת ממשלת האחדות ב-1990, ומשזו נכשלה שב לאופוזיציה והחליט להתמודד על ראשות המפלגה.
ב-1992 התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ניצח בהתמודדות והוביל את מפלגתו לניצחון בבחירות לכנסת השלוש עשרה. רבין מונה בשנית לראשות הממשלה והוביל את הסכם השלום עם ירדן ואת הסכמי אוסלו. על חלקו בתהליך אוסלו זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1994. רבין קידם גם משא ומתן להסדר קבע עם סוריה, בתיווך אמריקאי. במקביל התחוללה סדרת פיגועי טרור שקרעה את עמדת הציבור בין תומכי ומתנגדי תהליך השלום, בנוסף על הקרע האידיאולוגי שבא עם הוויתור על אדמות מולדת. בתחום הכלכלי קידם את המשך תהליך הליברליזציה הכלכלית של המשק הישראלי, ותקופת כהונתו עמדה בסימן המשך העלייה מברית המועצות לשעבר.
רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, על-ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי דתי שהתנגד לתהליך אוסלו[2] ומצא הצדקה הלכתית למעשה הרצח[3]. הוא נקבר בחלקת גדולי האומה.
יצחק רבין נולד בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.
אמו של רבין, רוזה לבית כהן (שכונתה "רוזה האדומה" על שם רוזה לוקסמבורג), נולדה בשנת 1890 במוהילב שבבלארוס (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית)[4]. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בהומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. היא חברה למפלגת הבונד היהודית סוציאליסטית[5]. במקור הייתה מעוניינת להגר לאמריקה או לארצות סקנדינביה[6], אך בשלהי 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן"[4], הנחשבת למבשרת העלייה השלישית[7]. תחילה סירבו חברי המושבה כנרת לקבלה והיא פנתה ללא הועיל לברל כצנלסון. בהמשך פנתה למשה שֶרְתוֹק (שָרֵת), שהמליץ על קבלתה במכתב להנהלת המושבה. לאחר שהתיישבה במושבה כנרת עקרה לירושלים[8], ושם הכירה את נחמיה רבין במסגרת עבודת עזרה שלה לפצועים ממאורעות תר"פ, והשניים נישאו בשנת 1921[9]. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.
אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסידורוביצ'י[10] שבאוקראינה (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. הוא לא שירת במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה כיוון שזאת הסתיימה בעוד הגדוד שלו שהה במחנה אימונים בפלימות' שבממלכה המאוחדת. נחמיה הפליג עם הגדוד לארץ ישראל[11], התקבל למחלקת שירותי הטלגרף של המנדט הבריטי ועבד כטלפונאי. במהלך מאורעות תר"פ שירת ב"הגנה" תחת מפקד ראש 'ועד ההגנה' בירושלים, זאב ז'בוטינסקי. על פעילותו נחמיה נעצר בידי הרשויות הבריטיות בעוון שירות במחתרת בלתי חוקית ושוחרר כעבור שלושה שבועות[12]. מיד אחר-כך נישאו נחמיה ורוזה[13].
כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925, צעירה ממנו בשלוש שנים. הוריו היו מבוגרים יחסית לסביבתם בגיל שהתחתנו, נחמיה היה בן 35 ורוזה הייתה בת 31. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב[14]. בראיונות מאוחרים יותר, תיאר רבין את המשטר בביתו כ־"חצי צבאי", כאשר במרבית הזמן ההורים לא נמצאו בבית[15]. במשך שעות ולעיתים ימים שלמים היו הילדים יצחק ורחל לבדם בבית ופיתחו מגיל צעיר אחריות אישית[16].
בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים א'" (ברחוב טשרניחובסקי), שהוקם ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי[17]. הוא התקבל לבית הספר בגיל חמש, צעיר יחסית, ולמד בו במשך שמונה שנים. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה (הישן), בבית ספר מחוזי חדש שהוקם ביוזמת אמו רוזה ב-1935[18] ולאחר מותה נקרא על שמה[19].
ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי שלו. מלבדו היו עוד שלושה חברים שלמדו באותו המחזור גם בכדורי וגם בגבעת השלושה[20]. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן בגיל 48 בלבד. אביו הזעיק אותו על מצבה האנוש לבית החולים "הדסה", ורבין הספיק להגיע למיטת חוליה שעות ספורות טרם פטירתה[21]. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי"[22]. בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.
כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב העליון, הרולד מקמייקל, מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בסך 7.5 לירות שטרלינג, סכום עתק נכון לאותה העת[21]. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר[9]. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.
רבין כרמטכ"ל | |||||||||
לידה | ירושלים | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
נרצח | תל אביב-יפו | ||||||||
מקום קבורה | הר הרצל | ||||||||
מדינה | ישראל | ||||||||
השכלה | בית הספר החקלאי כדורי | ||||||||
בן או בת זוג | לאה רבין (1948–?) | ||||||||
צאצאים | דליה רבין, יובל רבין | ||||||||
השתייכות |
ההגנה פלמ"ח צבא הגנה לישראל | ||||||||
תקופת הפעילות | 1938–1968 (כ־30 שנה) | ||||||||
דרגה | רב-אלוף | ||||||||
תפקידים בשירות | |||||||||
| |||||||||
פעולות ומבצעים | |||||||||
מלחמת העצמאות מבצע קדש מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה | |||||||||
עיטורים | |||||||||
| |||||||||
הנצחה | |||||||||
הנצחת יצחק רבין | |||||||||
הגנה ופלמ"ח
רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי, לנוכח סכנת הפלישה של מדינות הציר לארץ ישראל. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון ועד סוריה, שהיו תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו[23]. במהלך הפעולה, רבין ועוד שלושה חברים בפלמ"ח הקדימו כוחות אוסטרלים פולשים וניתקו קווי תקשורת בדרום לבנון, כדי למנוע מן הצרפתים להחיש כוחות לבלימת הפלישה[24]. היעד היה 45 קילומטרים מגבול ארץ ישראל (המנדט הבריטי)–לבנון (המנדט הצרפתי)[25]. במשך ארבע השנים הבאות היה רבין בשגרה לא מבצעית, והחליט להישאר בפלמ"ח במקום לפרוש ב-1944 ולהתחיל בקריירה אקדמית.
רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943[26], אך לא התבלט כמפקד מחלקה. יגאל אלון, שבהמשך ירש את יצחק שדה בפיקוד על הפלמ"ח, ניבא לו גדולות ותמך בקידומו. לאחר ניצחון בעלות הברית במערכה במדבר המערבי באותה השנה, התפרקה השותפות עם הצבא הבריטי, ורשויות המנדט קראו לפירוק הפלמ"ח. בעוד רבים מהמגויסים בפלמ"ח עברו לשירות הבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי, התנגד רבין לפירוק הארגון[27]. במהלך 1944 לקח חלק בפעולות סיור ושיטור צבאיות למחצה ביישובים ערבים כמו גם ב"סזון", שכוון נגד האצ"ל.
בשנת 1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים[28]. לנוכח מדיניותה האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית לאחר המלחמה, תמך רבין במדיניות המרי נגד רשויות המנדט. בנובמבר, רבין, ביחד עם אביו, הסתווה לעובד חברת החשמל פלשתינה וחדר לתוך משטרת ג'נין[29]. הוא אסף חומר מודיעיני לתכנון פעולה צבאית להרס הציוד הצבאי הרב שהיה בתחנת המשטרה. בדרכו חזרה לתיאום עם אלון ושריג בחיפה, נסע ללא רישיון על אופנוע ונפצע בתאונת דרכים שבעקבותיה רגלו רוסקה והיה עליו לעבור תקופת שיקום ארוכה[30]. על אף שהחלים מהתאונה, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינה אותו אלון למג"ד.
ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר בלטרון, ממנו הועבר למחנה ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין, מדוכא מהשיקום שנדרש לעבור ברגלו ומן חוסר המעש שלו לנוכח הפציעה, ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח אלון שכנע אותו לוותר על כך ולהתכונן למלחמה על ארץ ישראל[31], ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח[32]. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל.
באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. בתקופת שירותו בפלמ"ח נודע רבין בשם הקוד "עמירם"[33]. דרך תפקיד זה היה רבין סגנו בפועל של אלון, והמינוי היה מפתיע. רבין נחשב לאדם בעל תפיסת עולם יוצאת דופן, ופשרנותו הפוליטית קירבה אותו למפא"י, לעומת הרוב של תומכי מפ"ם בקרב אנשי הפלמ"ח. יתרה מכך, הייתה לו תדמית של 'עירוני', בשונה מעיקר שדרת הפיקוד שהורכבה מ'קיבוצניקים'[34].
מלחמת העצמאות
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר[35]. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה. במרץ 1948, בפיקודו של רבין ובהנחיית המטה, בוצע ארגון מחדש של הפלמ"ח, שהתחלק לשלוש חטיבות: חטיבת הנגב בפיקודו של שריג, חטיבת יפתח בפיקודו של אלון וחטיבת הראל בפיקודו של רבין, שלמפקדה הוא התמנה כשהוא בן 26 בלבד[36][37].
החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. במהלך המערכה המוקדמת במלחמה נגד הארגונים המיליטנטיים הפלסטיניים, היה על חטיבתו של רבין לשמור על פרוזדור ירושלים וארבעת יישובי גוש עציון המבודדים בפרט. במרץ נעצרה התנועה לירושלים, לאחר אבדות קשות שנגרמו לשיירה שהתקדמה לעברה מקיבוץ חולדה. החלה התארגנות נרחבת למבצע פריצת הדרך לירושלים והסדר מצב בחזית שיאפשר מעבר בטוח של שיירות אספקה לעיר[38]. רבין טען מאוחר יותר כי היו שני גורמים מקדימים שהביאו להצלחתו של מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים: המתקפה של כוח חטיבת גבעתי על כוחות חסן סלאמה שגרמה להרתעה וריתקה כוחות אלו לאזור רמלה, וקרב הקסטל שבמהלכו נפל מנהיג המיליציה הערבית עבד אל-קאדר אל-חוסייני[39].
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החלה פלישה של צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, ובמסגרתה תקף הלגיון הערבי את ירושלים. חטיבת 'הראל' הייתה נתונה במחסור של כוח אדם ואספקה, ויתרה מזאת היה על רבין לפצל את כוחותיו ולשלוח תגבורת של חלק מאנשיו להגנת העיר העתיקה בירושלים[40]. התגבורת לא הצליחה לשנות את מאזן הכוחות, והמצור על הרובע היהודי בעיר נמשך[41]. לנוכח המצב בחזית, הועברו כוחות מחטיבת 'יפתח' מהגליל לתמוך ב'הראל'. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה[42]. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות". הפיקוד הכללי על גזרת ירושלים הוטל על דוד מרכוס (המכונה "מיקי סטון"), וחטיבת 'יפתח' כולה הועברה לחזית המרכז[43].
בתחילת יוני, לקראת ההפוגה הראשונה, נקרע הפיקוד בין אלון, שתמך במתקפה על רמאללה, לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שטען כי כיבוש לטרון על פרשת הדרכים לירושלים הוא היעד המועדף. לנוכח כישלון המתקפה על לטרון והאבדות הקשות שהסבה, הגיעו מרכוס, רבין ואלון למסקנה כי ההשתלטות על לטרון בלתי אפשרית ללא התארגנות מחודשת של הכוחות. כאשר נשלח רבין להסביר את המצב לבן-גוריון, האחרון רתח והתפרץ, ואף איים כי "צריך לירות ביגאל אלון"[44] (בו הוא ראה יריב פוליטי)[45]. לבסוף היה על בן-גוריון להסכים כיוון שהמפקדים למעשה קבעו עובדה בשטח[46].
בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינה אלטלנה על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו של בן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על האונייה המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשי האצ"ל תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע – ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה"[47].
לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, וכן נמל התעופה בה. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות. במהלך המבצע, בשעה שרבין ואלון נסעו מהמפקדה ביאזור להערכת מצב בשדה הקרב, עלתה המכונית על מוקש ישראלי שהופעל ורבין נפצע ונחבל ברגלו[hebrew 1][48]. המבצע נחל הצלחה חלקית, כיוון שהמטרה הראשונית הייתה השתלטות על ציר לוד-רמלה וציר לטרון-רמאללה[49]. בסופו של המבצע שוחררו רק לוד ורמלה אך נפתחה דרך עקיפה לירושלים ("כביש הגבורה") שהפחיתה מחשיבות הלגיון הערבי שעיקר כוחותיו נסוגו צפון-מזרחה לעבר רמאללה והפחיתה גם מחשיבות לטרון כצומת דרכים מרכזית בחזית[50].
בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות[51], ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן[52][53]. במהלך מבצע חורב אלון ניסה להשתלט על עוג'ה אל-חפיר בדרך הפתעה לא צפויה, וחיפש אחר דרך נבטית עתיקה שהייתה מסומנת במפות שונות. אלון שלח את רבין ביחד עם אנשי חזית הדרום ואנשי חיל ההנדסה לסייר בדרך ולהעריך את המסוגלות לחצות אותה. רבין שב לאלון עם מסקנה כי בקושי רב אכן ניתן לחצות את הדרך. כוחות צה"ל נעו באיטיות והמתקפה הראשונית של גדוד חטיבה 8 נחלה כישלון בהנסת חיל המצב המצרי. רק בבוקר 7 בדצמבר ביצעו כוחות החטיבה מתקפה חוזרת והפילו את המוצב[54]. בסוף דצמבר פתחו הכוחות בחזית במבצע חורב, פרצו לעומק סיני ונעו צפונה על ציר הדרכים עד אל-עריש, תוך איגוף רצועת עזה. הצלחת המבצע הובילה לתחינה מצרית להפסקת אש[55].
לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים[56][57], מכיוון שאלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה, בעקבות הסתייגות מתוכן ההסכמות[58]. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם[59]. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין, שהתמנה לתפקיד קבע בעקבות היריבות הפוליטית בין אלון לבן-גוריון[60]. רבין מונה למפקד חטיבת הנגב, אולם עד מהרה החטיבה פורקה כחלק מפירוק הפלמ"ח[61].
עלייה בסולם הדרגות
עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. בעיני הדרג המדיני היה חלק ממיעוט של יוצאי פלמ"ח שנחשבו לא-פוליטיים, כך שהשארתו נבעה בעיקר מטעמים מקצועיים[62]. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל[63][64].
תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בידי חיים לסקוב, ראש מחלקת ההדרכה, בנובמבר 1949. בין חניכיו בקורס היו דוד אלעזר, חיים בר-לב, ישראל טל, צבי זמיר, אסף שמחוני, עוזי נרקיס ואחרים[65]. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. באותה העת, הרמטכ"ל יגאל ידין וכמוהו גם יורשו מרדכי מקלף, ראו בארגון צבא המילואים של צה"ל ערך עליון ועסקו בעיקר בו, ומשום כך ניתנו לרבין סמכויות נוספות, והיה לאחראי בשטח על ביטחון שוטף יום-יומי. עוד בהוראת הרמטכ"ל ידין שקד רבין על כתיבת דוקטרינה צבאית לקראת המלחמה הבאה, שבמרכזה עמד עקרון המעבר בין שלב ראשון של הגנה עבור בלימה לשלב שני של מתקפה[66]. לנוכח ריבוי ההסתננויות לתוך ישראל וביצוע פיגועי חבלה, לקח רבין חלק בתכנון מערך פעולה נגד התופעה. לאחר ששמירת גבולות הרמטית לא הובילה לעצירת ההסתננויות, הוחלט לפתח באופן שיטתי את פעולות התגמול.
בדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה, הממלכה המאוחדת[42]. בזיכרונותיו ובמכתביו ראה רבין את בריטניה ושהותו בה לטובה, כמקום בו הפיג מתחים ופתח אופקים חדשים[67][68]. בסוף 1953 נדרש לשוב ארצה בהוראת משה דיין שהתמנה לרמטכ"ל וירש בתפקיד את מקלף. דיין היה מועמדו הנבחר של בן-גוריון, שהבטיח את מינויו טרם פרש בעצמו לשדה בוקר בתחילת 1954. בין רבין לדיין היה דם רע ומתיחות רבה, שהתפתחה מאז שדיין החליף את אלון בתפקיד מפקד פיקוד הדרום על רקע פוליטי ולא על רקע מקצועי[69]. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף[70]. על אף המתיחות ביניהם, דיין אפשר לרבין חופש פעולה רחב יחסית בתפקידו כראש אגף ותמך בהעלאתו לדרגת אלוף בידי שר הביטחון פנחס לבון[71]. בפברואר 1955, על רקע העסק הביש, שב בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון (ובהמשך השנה גם לראשות הממשלה) והחליט ביחד עם דיין למנות את רבין לאלוף פיקוד הצפון במאי 1956[72].
רבין שירת כאלוף פיקוד הצפון עד 1959. במהלך ההכנות למבצע קדש, העריך רבין כי המלחמה במצרים תגרור גם התערבות של סוריה וירדן ותפתח שתי חזיתות מלחמה נוספות. בפועל, סוריה וירדן לא התערבו לצד מצרים במלחמה (אף כי עלתה האפשרות הזאת בדמשק ורבת-עמון), אך הגבול הצפוני לא שקט ובמשך כל תקופת כהונתו של רבין כמפקד פיקוד הצפון בוצעו הסתננויות ופעולות תגמול בתגובה אליהם. היו בנוסף לכך סדרת התכתשויות צבאיות מול סוריה על האזורים המפורזים בקו הירוק[73]. הפגזות סוריות כוונו לא פעם נגד גורמים אזרחיים, לרבות חקלאים. משום כך, בעת העבודות על ניקוז מי אגמון חולה, הורה רבין על העברת כוחות לאזור הגבול בקנה מידה מופרז למען הרתעה. מלבד פעולות תגמול מינוריות בשטח ההפקר המפורז, עיקר פעילות צה"ל בצפון הייתה פסיבית[74].
בקיץ 1959 יצא רבין עם משפחתו ללימודים באוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית. זמן קצר אחר כך, לנוכח פרשת ליל הברווזים הוחלט להדיח את ראש אג"ם מאיר זורע והרמטכ"ל חיים לסקוב החליט להחליפו ברבין[75]. רבין ראה ביעדו המרכזי מודרניזציה מהירה של צה"ל ולימוד תורת המלחמה והדוקטרינה הצבאית של ברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק העיקרית של הרפובליקה הערבית המאוחדת[76]. כמו כן ביצע רבין שינוי בחלוקת התקציב של החילות, לפי עקרון "קודם כל אוויר, דבר שני שריון, ודבר שלישי צנחנים". רבין, מתוך חישובים כלכליים, התנגד לפיתוח של תוכנית הגרעין הישראלית, שקודמה והואצה בידי בן-גוריון ושמעון פרס, אז סגנו ויד ימינו של בן-גוריון במשרד הביטחון[77]. כבר ב-1960 התפתחה יריבות בין פרס לבין לסקוב שנתמך בידי רבין, שנסובה סביב שאלת הרכש הצבאי: בין אם מצרפת ומארצות הברית, גודל ההשקעה וסוגו של הנשק בהתחשב בצורכי החילות[78].
עוד באותה השנה הניעו צבאות ערב את כוחותיהם לעבר הגבולות עם ישראל ("כוננות רותם"), במטרה לבדוק את הכוננות הצבאית של ישראל. לדברי רבין, "נתפסנו עם המכנסיים למטה[79]." בעקבות הניסיון הערבי התברר חוסר המוכנות הצבאי לעומקו והחל שינוי מעמיק בהסדר המוכנות הצבאית. בשנים 1959–1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, תחת צבי צור[42]. לאחר מינויו לרמטכ"ל, צור הסדיר ופתר את מחלוקת הרכישות והיריבות בין מפקד חיל האוויר (עזר ויצמן) למקבילו בשריון (חיים בר-לב) הגיעה לסיומה[80].
רמטכ"ל
בראשית מרץ 1963, בן-גוריון הודיע חד-משמעית לרבין כי הוא יירש את צור בתור הרמטכ"ל הבא[81][80]. ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה ושר הביטחון החדש לוי אשכול[82][83]. יריבו של רבין לתפקיד הרמטכ"ל היה מח"א עזר ויצמן, שנקט עמדה התקפית ביחס לשכנותיה העוינות של ישראל, בשונה מרבין, שהביע בפני אשכול עמדה הגנתית. רבין כיהן בתפקיד בין השנים 1964–1968, שבמהלכן התחוללה מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, במקביל לכהונתו כראש הממשלה, שהיה פחות ריכוזי בניהול מדיניות הביטחון מקודמו בן-גוריון. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול[84]. בתפקידו כרמטכ"ל נודע כדקדקן העובד מבוקר ועד לילה לפרטי פרטים, בשונה מ"תרבות האלתור" שהתפתחה בקרב אנשי הפלמ"ח.
השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בוצעו סדרת רכישות צבאיות, שבמהלכן נע צה"ל לעבר אוריינטציה אמריקאית[85], לצד התקררות הדרגתית ביחסי ישראל–צרפת מאז עלייתו לשלטון של שארל דה גול, שפעל לחזק את יחסיה של צרפת עם מדינות העולם הערבי. במהלך שנות ה-60, צה"ל רכש לידיו מטוסי מיראז' 3 ודאסו אוראגן צרפתיים ודאגלס A-4 סקייהוק אמריקאים, טנקי צנטוריון בריטיים ו-M48 פטון (ידועים בתור "מגח" בגרסתם הישראלית המשודרגת) אמריקאים, כמו גם טילי MIM-23 הוק אמריקאים[86]. מהלך הרכישות החל עוד בתקופת כהונתו של צור כרמטכ"ל, בתגובה לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית מאמצע שנות ה-50 שהפרה את מאזן הכוחות האזורי. עיקר הדגש הופנה לפיתוח חיל השריון, שנכון לתחילת שנות השישים הורכב בעיקרו מטנקי M4 שרמן מיושנים. תמיכת ארצות הברית בישראל גברה במהלך כהונתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ובתמורה לרכש הצבאי הכור הגרעיני בדימונה נפתח למפקחים אמריקאים. רצח קנדי לא בלם את התחממות היחסים, ויורשו, לינדון ג'ונסון, המשיך בקו התמיכה בישראל והרכישות הצבאיות, בין היתר לנוכח הידרדרות יחסי ארצות הברית–מצרים[87].
רבין מינה את בר-לב לראש אג"ם ואת אהרן יריב לראש אמ"ן. בין המינויים הבכירים שלו מינה רבין את ישראל טל למפקד גיסות השריון, את קודמו בתפקיד דוד אלעזר לאלוף פיקוד הצפון ואת אריאל שרון, שקידומו הוקפא בידי שלושת הרמטכ"לים שקדמו לרבין, לראש מטה פיקוד הצפון ובהמשך לראש מחלקת ההדרכה במטה הכללי. יריבות בנוגע לסבב המינויים בין רבין לאשכול וויצמן הובילה בסופו של דבר למינויו של מרדכי הוד למח"א ומינויו של ויצמן לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל. שני המינויים נעשו בידי אשכול על אפו ועל חמתו של רבין (אשכול אף רמז כי ויצמן הוא המועדף עליו לרשת את תפקיד הרמטכ"ל על אף התנגדותו של רבין)[88]. רבין הרבה להשתתף בדיוני ממשלה, והתנגד נחרצות לקיצוץ בתקציב הביטחוני, שהועלה לדיון לנוכח השקט היחסי בגבולות. חששותיו ממלחמה מתואמת של מדינות ערב בישראל ובמטרתם של מדינות ערב להשמיד את ישראל גבר לנוכח המלחמה על המים בצפון[87]. בשנת 1965 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של סוריה לבצע חבלה במוביל הארצי, ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול בשטח ההפקר וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות נהר הירדן[89].
ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף בשטחי ירדן, מבצע צוק סלע, שנועדה לאותת למדינות ערב כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונותיהן להטות את מקורות נהר הירדן[90][91]. בספטמבר 1966 התבטא רבין בחריפות כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, אשר חידש בעקבות זאת את ההוראה האוסרת על קציני צה"ל להצהיר הצהרות מדיניות[92][93]. בין 1964 ל-1967 חלה הסלמה בתקריות הגבול של ישראל עם שכנותיה, בראש ובראשונה מול סוריה. פעולות גרילה בחסות ארצות ערב נמשכו, וב-1964 הקימה הליגה הערבית את אש"ף בהנהגתו של אחמד שוקיירי. ההוקעה והאיומים על ישראל מצידן של מצרים וסוריה הגיעו לשיא לאחר ההפיכה בסוריה ב-1966 ועלייתו לשלטון של הזרם הרדיקלי של מפלגת הבעת', בהנהגתו של סלאח ג'דיד. בעקבות ההפיכה, הסלימו תקריות הגבול הבלתי פוסקות והגיעו לשיא באוגוסט עם הפלת שני מטוסי מיג סורים בידי חיל האוויר[94]. נכון לאותה העת, ב-1965, הערכת אמ"ן הייתה שלנוכח הפער ביכולת הצבאית לא תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב עד שנות ה-70. על אף הערכות אלו, העריך רבין כי שנאת מדינות ערב לישראל תוביל אותם למלחמה בהקדם, והעריך שיש צורך בכוננות מלחמה גבוהה כמה שיותר[95].
ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה (הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע קדש עשור קודם לכן), שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל[96]. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול נזף ברבין על הפעולה ועל קנה המידה שלה, שהיה רחב בהרבה מן המצופה. בדיעבד התברר כי פעולת סמוע השפיעה על הלך הרוח של חוסיין, מלך ירדן, שמתוך חשש מפני תוקפנות ישראלית התקרב לברית עם שכנותיו הערביות שהובילה להתערבות הירדנית במלחמת ששת הימים[97]. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, חלקם הופלו בפאתי דמשק, והניצחון הישראלי הביא לפגיעה קשה ביוקרה הלאומית הסורית[98]. גם ירדן וגם סוריה גינו את מצרים על חוסר התגובה שלה נוכח "תוקפנות" ישראלית[99].
ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז[hebrew 2], צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מלחמת סיני[100]. רבין מיהר להיפגש עם אשכול, שטען כי מדובר בחזרה על "כוננות רותם". רבין נפגש עם ראש הממשלה למחרת, ושכנע אותו להעלות את רמת הכוננות בצה"ל לאחר שהתייחס ל"קיבעון מחשבתי" - קונספציה - שעלולה להביא למפלה של ישראל, בעודו מתכוון להישענות של אשכול על ההערכה שמדובר ב"כוננות רותם" נוספת[101]. ב-18 במאי נסוגו כוחות האו"ם מסיני לפי דרישת מצרים[102]. ב-19 במאי הגיע אמ"ן למסקנה שהצעד הבא של מצרים יהיה סגירת מצרי טיראן, מהלך שנחשב לעילה למלחמה ואכן מומש כעבור ארבעה ימים. לנוכח הערכה זאת, אשכול נענה לקריאתו של רבין לגיוס כמעט מלא של מערך המילואים, כולל איוש 800 מתוך 1,000 הטנקים שהיו בשירות צה"ל. רבין עצמו היה משוכנע שיש לצאת למלחמת מנע[103]. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון[104][105], בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי[106]).
עיקר המטכ"ל תמך בעמדתו של רבין בדבר מלחמת מנע[107]. לעומת זאת אשכול ניסה להימנע ממלחמה, וכמוהו גם רוב של שרים בממשלתו. ראש הממשלה ידע כי ארצות הברית רואה לחיוב הימנעות ישראלית מהיענות לפרובוקציות של שכנותיה. חילוקי הדעות הובילו לקרע חלקי בין רבין לאשכול, שבעקבותיו פנה רבין להתייעצות עם יריביו הפוליטיים של אשכול, בן-גוריון ודיין[108]. בן-גוריון העריך כי סיכויי הניצחון במלחמה אינם גבוהים וכי יש להימנע ממנה[109], בעוד לעומתו דיין תמך ביציאה למלחמת מנע. בעקבות מינויו של דיין לשר הביטחון, חוזקה עמדתו של רבין בדרג המדיני[110].
מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?"[111]. אך רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-23 במאי 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם. לדברי ויצמן, רבין אמר לו שהוא סיבך את ישראל עקב טעויות שעשה, והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן, לטענתו, סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא"[82]. רופאו נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהריים[112]. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. בינתיים ממלא מקומו, ויצמן, הורה על כוננות צבאית למתקפה רבתי מידית על מצרים, וזאת נגד קביעת הממשלה להמתנה בת 48 שעות לפני הערכת מצב מחודשת[113]. בשבועות של תקופת ההמתנה התקיימו אינספור דיונים מרתוניים של הפיקוד הצבאי הבכיר, תוכניות המלחמה שונו וסדרי הכוחות עודכנו פעם אחר פעם[114].
רבין התאושש מוקדם מהצפוי ושב לפיקוד מלא. כעבור מספר ימים החליטו הוא ואשכול להעניש את ויצמן על פעילותו, דרך כך שהחליפו אותו בבר-לב בתפקיד סגן הרמטכ"ל והמיועד לרשת את התפקיד מרבין[115]. באותה העת ציפו השרים היונים בממשלה לבשורה של פריצת דרך דיפלומטית מצידו של שר החוץ אבא אבן, שהיה במסע דיפלומטי. בהסכמתו של אשכול פנה רבין לאבן וקרא לו להביא התחייבות לתמיכה אמריקאית חד משמעית בישראל. בסופו של דבר העניק הממשל האמריקאי תשובה מעורפלת לבקשות שר החוץ, ורבין דרש פעם נוספת יציאה למלחמת מנע[116]. רבין הפגין אמפתיה כלפי המצב הקשה וכובד האחריות שאשכול היה נתון להם[117], והוא חש שנעשה עוול כאשר אשכול הוחלף בתפקיד שר הביטחון במשה דיין. לנוכח הפצרותיו של הנשיא ג'ונסון שישראל תמנע ממלחמה, רבים בממשלה המשיכו לאחוז בעמדות יוניות גם לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית[118]. ב-2 ביוני, במהלך דיון בהשתתפות הממשלה ומספר אלופים כולל הרמטכ"ל, התקבלה החלטה ליציאה למלחמה[119]. השרים היחידים שהתנגדו ליציאה למלחמה בהצבעה היו חיים משה שפירא מהמפד"ל וזלמן ארן ממפא"י[120]. מאוחר יותר כתב רבין: "לא ששתי לקרב ולמלחמה. ההנחה, כי מפקד בצבא, קל וחומר מפקד הצבא, להוט להוכיח, כי הצבא הוכן למלחמה ולמשוך לעצמו תהילה אישית על ניצחונותיו - לא ייצגה את עמדתי. כל עוד נשקף סיכוי כלשהו, שארצות הברית תצליח למנוע את ההכרח במלחמה, הזדהיתי עם חובתנו להמתין. אך מרגע שהתברר, כי אין למעשה סיכוי כזה - רציתי, כי הממשלה תכריע על יציאה למלחמה מפני שידעתי, כי ככל שנקדים - כך נחסוך בחיי אדם[121]."
מלחמת ששת הימים
- ערך מורחב – מלחמת ששת הימים
ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם[122]. בתחילת המלחמה, בבוקר 5 ביוני, שהה במטה חיל האוויר עד לסיום מבצע מוקד שקרקע את חילות האוויר של ארצות ערב והעניק לישראל עליונות אווירית ישר עם תחילתה של המלחמה[123]. בסיום מבצע מוקד עבר אל "הבור" לעקוב אחרי פלישת שלוש האוגדות לחצי האי סיני[124]. למחרת נפגש בצפון סיני עם מפקדי האוגדות, ולנוכח הציפייה שברית המועצות תדרוש סיום מיידי למלחמה במועצת הביטחון של האו"ם, דיין הורה לרבין לקדם השתלטות מהירה על שארם א-שייח', ורבין עצמו הרחיב את הפקודה להשתלטות על כל חצי האי סיני[125]. לאחר ויכוח בין רבין לדיין העניק דיין היתר להתקדם עד לגדה המזרחית של תעלת סואץ רק ב-9 ביוני.
במקור לא הייתה כוונה במטכ"ל לפתוח חזית ירדנית במלחמה, אך כניסתה של ירדן למלחמה וההשתלטות על ארמון הנציב הובילה לפתיחתה של המערכה על ירושלים ורבין הורה בצהרי 5 ביוני להניע את חטיבה הצנחנים 55 להשתלטות על הר הצופים. בליל אותו היום השתלטו כוחות צה"ל על לטרון וג'נין. ב-07:00 בבוקר 7 ביוני פגש רבין בדיין ב"בור" ושר הביטחון הורה לו לקדם את ההשתלטות על העיר העתיקה בהקדם, טרם כניסת הפסקת אש מטעם האו"ם לתוקפה בליל אותו היום (בחזית הירדנית). לאחר ההשתלטות על מזרח ירושלים נמשך הכיבוש של הגדה המערבית, שהושלם ב-8 ביוני והביא לסיומה של המערכה בחזית הירדנית. אלמלא יהירותו של חוסיין והצטרפותו למלחמה, כך טען רבין, היו הגדה המערבית ומזרח ירושלים נשארות בידיה של ירדן[126].
בהמשך ניסה רבין לשכנע את חברי הממשלה לפתוח בחזית נוספת מול סוריה. אשכול, שחשש מהאפשרות של פגיעה סורית במוביל הארצי, תמך ברבין, אך דיין התנגד לפתיחת חזית נוספת שעלולה לסבך את ישראל במתיחות גוברת מול ברית המועצות. ב-8 ביוני הורה רבין לאלוף פיקוד הצפון, אלעזר, להתכונן לקראת אפשרות של פלישה לגולן הסורי בהתרעה קצרה[127]. בבוקר יום המחרת התהפכה עמדתו של דיין והוא הורה ישירות לאלעזר לפתוח במתקפה על החזית הסורית, ועשה זאת כשהוא עוקף את רבין ופועל ללא ידיעתו[128]. ההשתלטות על רמת הגולן נמשכה יומיים של קרבות עקובים מדם במהלכם הופעל לחץ בינלאומי כבד על ישראל[129]. תחילה התרכזה השתלטות על הציר הצפוני של הרמה, וקוניטרה, לב הנתח הארי של הגולן, נכבשה בידי כוחות צה"ל שעות ספורות לאחר כניסת הפסקת האש הרשמית ב-10 ביוני[130]. רבין העניק לאלעזר גיבוי מלא וצה"ל הספיק להשתלט על כל דרום הרמה עד להסדר תיאום קווי הפסקת אש עם ראש משקיפי האו"ם[131].
צה"ל כבש במלחמה את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. המטרה הראשונית של המטכ"ל בפרוץ המלחמה הייתה השגת עומק אסטרטגי מול מצרים וסוריה, אך התפתחויות המלחמה הובילו להתרחבות הכיבושים בכל החזיתות, כולל הוספת החזית הירדנית[131]. לזכותו של רבין נשקפה הכנת צה"ל לקראת המלחמה, שבסופה היה הצבא במוכנות להתמודד מול איומי השעה בצורה הטובה ביותר מכל מלחמות ישראל[132]. עניין המוכנות בולט במיוחד בהתחשב בפער לעומת חוסר המוכנות של כוחות היישוב במלחמת העצמאות ושל זרועות צה"ל במתקפת הפתע של מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל. כרמטכ"ל המשיך רבין, מרגע שמונה לתפקיד, במדיניות קודמיו: שמירת ההרתעה הישראלית ויכולות קצה טכנולוגיות במרוץ החימוש האזורי תוך ניסיון להרחיק את סבב המלחמה הבא ובמקביל להיות מוכנים לקראתו. דוגמה בולטת לכך היא ניסיונו לנטרל את מאמצי הטיית המים של סוריה בפעולה ממוקדת של חיל השריון, שתמנע הסלמה רבתי. במהלך כהונתו חלה התחמשות מסיבית של צה"ל והחלה פנייה בתחום הרכש הצבאי לכיוון ארצות הברית, לאחר תקופה שרוב הרכש היה מצרפת. רבין שם דגש על פיתוח חילות השריון והאוויר. רבין היה מעוניין לשמור על הרתעה תקיפה כלפי המשטר הניצי בסוריה, מתוך הנחה שמלחמה עתידית תתפתח בגזרה הצפונית. בקיץ 1967, שחיקת ההרתעה הישראלית ולחצים פנימיים של משטרי מדינות ערב הוביל את מצרים ואחריה ירדן לקדם את צבאותיהן לעבר מלחמה בישראל. מרגע שהסיק כי מבחינה ביטחונית לא ניתן להימנע ממלחמה, קרא רבין למתקפת מנע, ולאחר דיונים קדחתניים משך מספר שבועות הוחלט בממשלה ליזום מלחמת מנע. ב-5 ביוני נפתחה מלחמת ששת הימים במבצע מוקד, כאשר צה"ל במוכנות שיא להפעלה המסיבית שבאה לידי ביטוי במלחמה עצמה.
על תפקודו במלחמה העיד לימים רבין:
- היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את המטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיוון אל עריש - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו... רגעים גדולים אחרים הזכורים לי... ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת: איחוד ירושלים[133][134].
לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב[135]. במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:[136]
בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל.
במחצית השנה האחרונה לכהונתו כרמטכ"ל לאחר המלחמה תמך רבין בשימוש בשטחים שנכבשו בתור קלפי מיקוח פוליטיים, תוך כדי סיפוח ירושלים על חשיבותה הלאומית והסנטימנטלית וסיפוח של לכל הפחות חלק מרמת הגולן בעבור עומק אסטרטגי[137]. מצרים בהנהגתו של נאצר החלה בסדרת תקיפות גבול והתכתשויות מכוונות שסימנו את תחילתה של מלחמת ההתשה. תקריות אלו הסלימו כאשר באוקטובר הוטבעה המשחתת אח"י אילת ונהרגו 47 חיילים. בתגובה צה"ל ביצע פעולת תגמול יזומה להבערת בתי הזיקוק בעיר סואץ[138]. שר הביטחון דיין הרבה להתערב בהחלטותיו של רבין לגבי עוצמת הפגיעה בפעולות התגמול והסדר הפיקוד עליהן. רבין קיבל סדרת הצעות להצטרף לפוליטיקה, והוצעו לו אף תפקידי שרים זוטרים. הוא שלל זאת וביקש מראש הממשלה אשכול שעם סיום תפקידו כרמטכ"ל יתמנה לשגריר ישראל בארצות הברית. אשכול הופתע אך לנוכח התעקשותו של רבין הוא התרצה[hebrew 3].
בסוף דצמבר 1967 פרש רבין מתפקיד הרמטכ"ל ופשט את מדיו, ירש אותו סגנו, חיים בר-לב, לפי מינויו של אשכול ולפי המלצתו של רבין עצמו[139].