ירושלים בתקופת בית שני
תקופה בתולדותיה של ירושלים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ירושלים בתקופת בית שני (538 לפנה"ס–70 לספירה) הייתה עיר הבירה של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה, דוגמת פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים היהודית־עצמאית, ופרובינקיית יהודה הרומית. במשך רוב התקופה הזו של כשש מאות שנים, עמד בית המקדש השני על תילו על הר המוריה כמבנה המרכזי של העיר, בשמשו כמרכז דתי, פולחני ורוחני לעם היהודי.
במשך כל תקופת הבית השני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב בירושלים היה בית המקדש, והיהודים היו הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה המרכז הדתי של כל היהודים בעולם דאז, גם של מי שחיו בגולה - כולם נשאו עיניהם לירושלים וקיימו מצוות העלייה לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, בה עוצבה דמות הדת היהודית כפי שהיא כיום; בה נחתם התנ"ך, ובה חוברו ונאספו רוב המשניות. בתקופה זאת התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז, כשבטים או כעמים שלמים. בתקופה זאת גם נזרע זרע הדת הנוצרית.
שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בכלל (שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא) התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית השני, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להיות עיר יהודית למשך דורות אחדים.
היסטוריונים נוהגים לחלק את תקופת הבית השני בירושלים, שארכה כשש מאות שנים, למספר תת־תקופות, כשלכל אחת מהן מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים, אשר השפיעו רבות על פיתוחה הפיזי של העיר. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר התקיימה, לדוגמה, הבחנה ברורה בין שכבת העשירים הצרה, שנפתחה להוויית העולם הנוכרי, לשכבה הרחבה יותר של פשוטי העם העניים, שאופיינה בהסתגרות מפני העולם הנוכרי. השכבות הללו גם נבדלו זו מזו בדגשים שונים בתפיסתן הדתית: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מיוחסות, אשר הדגישו בעיקר את לימוד התורה, ורוב עיסוקם היה בפיתוח עולם ההלכה.
מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים נתחמה מדרום וממזרח וקצת גם ממערב, בגיאיות הגדולים (נחל קדרון וגיא בן הינום) ולכן העיר התפתחה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה. ברם, בצפון משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר לנקודת התורפה שלה. כל התרחבות של העיר צפונה חייבה, לכן, בניית חומה נוספת - צפונית יותר, כדי להגן על תוספת השטח המיושב החדש. החוקרים מונים לפיכך שלוש חומות הרחבה צפונה, שהוקמו במשך תקופת הבית השני. המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוסף בן מתתיהו: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). ספרים אלה, לצד ספר עזרא וספר נחמיה מהתנ"ך, וכן המשנה והתלמוד מחד, ודבריהם של היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים בבסיסו של כל מחקר על תקופת הבית השני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם גם הספרים החיצוניים כספר מכבים למשל, מגילות מדבר יהודה ואף הברית החדשה. מקור לא־אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי המודרני, בעיקר זה שנערך החל מ-1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.