המטוס, מתוצרת חברת מסרשמיט הגרמנית, טס לראשונה בשנת 1941 ונכנס לשירות חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. משימתו העיקרית הייתה הגנה על שמי גרמניה ממטוסי ההפצצה של בעלות הברית.מהירותו המרבית הייתה גבוהה, כ-870 קמ"ש. לשם השוואה, מהירותו המרבית של מטוס גלוסטר מטאור המטוס הסלוני הראשון של בעלות הברית הייתה 670 קמ"ש.
בהתאם לדרישותיו של אדולף היטלר, הותאם המטוס למשימות תקיפה והפצצה, וזאת אף על פי שבכירי החברה, כמו גם בכירי הצבא, המליצו להיטלר על פיתוח מטוסי סילון קלים וזריזים, בעלי יתרון מהירות במשימת יירוט של מטוסי אויב. היטלר סירב לאשר פיתוח של מטוס יירוט משום שראה בפיתוח של כלים הגנתיים "תבוסתנות". היטלר היה להוט להמשיך ולהפציץ את ערי בריטניה, ולמרות היתרון הגדול שהיה למטוס כנגד מטוסי בעלות הברית, שטרם שילבו מנועי סילון במטוסיהם, התאמתו לתקיפה קרקעית צימצמה את יתרונו באופן ניכר. נוסף על כך בעלות הברית פעלו לצמצום יתרונו של המטוס בלוחמה אווירית, על ידי תקיפת המטוס על הקרקע ובמהלך ההמראה והנחיתה. מחסור בחומרים אסטרטגיים ופשרות עיצוב במנועי Junkers Jumo 004 בזרימה צירית הובילו לבעיות אמינות. התקפות של כוחות בעלות הברית על אספקת דלק במהלך ההידרדרות במצב של סוף המלחמה הפחיתו גם את יעילות המטוס ככוח לוחם. ייצור הנשק בגרמניה התמקד במטוסים שיוצרו בקלות רבה יותר. [2] בסופו של דבר, ל-Me 262 הייתה השפעה זניחה על מהלך המלחמה כתוצאה מהכנסתו המאוחרת וכתוצאה מכך מספרים קטנים שהוכנסו לשירות מבצעי.(מתוך כ-1,400 מטוסים שנבנו, רק כ-15% נכנסו לשימוש מבצעי[3]). כל אלה יחד עם היתרון הכמותי הגדול של בעלות הברית במטוסים גרמו לכך שהמטוס פורץ הדרך לא הצליח להביא להצלתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
לפי טענת טיסיו המטוס הפיל 542[4], במחיר אובדן של 100[דרוש מקור][מפני ש...] מהם. רבים מהמטוסים קורקעו בשל מחסור חמור בדלק, בצוותי תחזוקה ואף בטייסים.