משפט אי גה פארבן
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
משפט אי גה פארבן, ובשמו הרשמי: ארצות הברית נגד קארל קראוך ואח' (באנגלית: The United States of America vs. Carl Krauch, et al.), היה השישי מבין משפטי נירנברג הנוספים אשר התנהלו בפני בית דין צבאי אמריקאי בהיכל הצדק בנירנברג, גרמניה, עם תום מלחמת העולם השנייה. משפט אי גה פארבן היה השני מבין שלושה משפטים שהתנהלו נגד התעשיינים המובילים בגרמניה הנאצית על התנהגותם בעת השלטון הנאצי.
הנאשמים בתיק זה היו כולם מנהלים באי גה פארבן, תאגיד ענק של חברות בתחום תעשיית הכימיה. החברה הייתה גורם מרכזי במשק הגרמני כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שתהליך הבר-בוש איפשר לחברה לייצר חנקן, החיוני לתעשיית חומרי נפץ, במקום אספקת החנקן מצ'ילה שהופסקה עם פרוץ המלחמה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ייצרה אי גה פארבן, באמצעות חברת הבת דגש (Degesch), רעל ציקלון בה שבו נעשה שימוש במחנות ההשמדה. החברה אף פיתחה תהליכים לייצור דלק סינתטי וגומי מפחם ובכך תרמה ליכולתה של גרמניה לנהל מלחמה על אף שנותקה מרוב אספקת הנפט. האישומים במשפט התמקדו בהכנות למלחמה, אולם כללו גם העסקת כוח אדם בתנאי עבדות וביזה.
השופטים בבית הדין הצבאי היו אב בית הדין קורטיס גרובר שייק, שהיה נשיא של בית המשפט העליון של אינדיאנה, ג'יימס מוריס מדקוטה הצפונית, פול מ. הברט, דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה והשופט המחליף, קלרנס פ. מרל, עורך דין מאינדיאנה. התובע הראשי היה בריגדיר גנרל טלפורד טיילור. כתבי האישום הוגשו ב-3 במאי 1947 והמשפט נמשך מ-27 באוגוסט 1947 ועד 30 ביולי 1948. מתוך 24 נאשמים, 13 נמצאו אשמים באישום אחד לפחות ונשפטו לתקופות מאסר שבין שנה לשמונה שנים. 10 נאשמים זוכו בדין. משפטו של מקס ברוגמן הופסק ב-3 בספטמבר 1947 מסיבות בריאות.