סרט ניצול
סוגה קולנועית של יצירת סרטים באופן זול ומהיר, המושכים את קהל צופיהם באמצעות פנייה ליצריהם הבסיסיים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סרט ניצוּל (באנגלית: Exploitation film) הוא נישה בתעשיית הקולנוע, בה מייצרים מספר סוגות סרטים באופן זול ומהיר, באופן המכוון ל"רווח קל" בסבירות גבוהה ובסיכון נמוך. התעשייה קיבלה את שמה מכיוון שבראשיתה ספגה ביקורות על כך שהיא "מנצלת" טרנדים עדכניים ושנויים במחלוקת לפרסום מהיר[1].
הסבירות הגבוהה לרווח היא בין היתר מכיוון שמתבססים על נוסחאות קולנועיות מוכרות היטב שפונות למכנה משותף רחב, ופעמים רבות סרטי ניצול יכללו מאפיינים ספציפיים - אימה, מותחן, סרטי אופנוענים, סרטי גולשים, סרטי נשים בכלא, אמנויות לחימה, נאציספלוייטיישן (אנ'), תת-סוגות כמו גור, סלאשר או אונס ונקמה ואחרים. המכנה המשותף של הסרטים הללו הוא יצירה קלה להכנה שמגישה לצופיה תכנים שאינם נגישים בקלות בסרטים רגילים - מין, אלימות ונושאים אחרים שנחשבים טאבו. בנוסף, מכוונים סרטי ניצול בדרך כלל לקהל יעד של גילאי 15–25, קבוצת הצופים הגדולה ביותר של סרטי קולנוע[1].
מעריצים ומבקרי קולנוע מתייחסים לסרטי ניצול לעיתים בתור סוגה של ממש, זאת אף על פי שסרטי ניצול אינם סוגה בפני עצמה. עם זאת, חוקרי קולנוע שונים מצאו מאפיינים שונים הנפוצים ברבים מהם והפכו למזוהים עם התעשייה. בין מאפיינים אלו ישנם צילומים בוטים של יחסי מין ואלימות, משחק רע, צילום וסאונד לקויים, ודמויות שטוחות או סטריאוטיפיות. החוקרים נוטים לשייך את מאפיינים אלו לאופן הייצוג הזול של הסרט[1].
על פי מבקר הקולנוע תומאס דוהרטי, ראשית ימי סרטי הניצול במתכונתם המוכרת בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, זאת על אף שכבר בשנות ה-40 הוגדרו סרטים שניצלו נושא עדכני ושנוי-במחלוקת לפרסום מהיר[1].
בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר החלה בארצות הברית ובאירופה פריצת האיסורים הקולנועיים המבוססים על טאבו חברתי, בנוסח קוד הייז, הפכו סרטי הניצול לנפוצים יותר ובוטים יותר. מאז שנות ה-90 הפך זרם זה גם נושא לבחינה אקדמית, ונקרא לעיתים "פאראסינמה" (paracinema).
אפרים כץ, מחבר "האנציקלופדיה של הקולנוע", מגדיר "סרטי ניצול" כ"סרטים שנעשו ללא כל רצון באיכות או בהצטיינות אומנותית, מתוך רצון להפיק רווחים מהירים, לרוב דרך לחץ של מכירות וטכניקות פרסום שהדגישו מרכיב סנסציוני כלשהו של המוצר הקולנועי".