פודו דרומי
מין של יונק / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פודו דרומי (שם מדעי: Pudu puda; מכונה גם פודו צ'יליאני או בפשטות פודו), הוא מין של אייל ננסי בסוג פודו, שבתת-משפחת איילי העולם החדש, החי בדרום הרי האנדים שבאמריקה הדרומית. הוא בין הפרסתנים הקטנים בעולם, והוא האייל הקטן ביותר לאחר קרובו הפודו הצפוני.[2] הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1782 בתור יעל קטן,[3] ורק שנים רבות לאחר מכן הוכר כמין במשפחת האייליים. אין לו תת-מינים, אך אוכלוסיות על האיים נבדלות במקצת מהאוכלוסיות היבשתיות בגודל ובמראה. לפודו הדרומי צורת גוף קטנה ועגלגלה המאפשרת לו לצלול בסבך ולהיעלם,[4] והוא מותאם היטב למחיה על מורדות ההרים: פרוותו גסה ועבה ומגינה עליו מפני רוחות וטמפרטורות נמוכות, מבנה גופו חסון ומוצק ורגליו קצרות ועבות.[3] צבעו משתנה בין חום אפרפר-כחלחל בחורף לחום אדמדם בקיץ, עם גוון בהיר יותר בגחון, ברגליים ובאוזניים. גובהו של הפודו הדרומי בכתפיים כ-40 ס"מ בלבד ומשקלו 13 ק"ג לכל היותר. הדו-צורתיות הזוויגית נמוכה מאוד אצל מין זה, ומתבטאת בכך שהזכר כבד במעט מהנקבה והוא בעל קרניים זעירות דמויות מחט או קוץ.[2]
פודו דרומי | |
---|---|
מצב שימור | |
קרוב לסיכון (NT) [1] | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | מכפילי פרסה |
משפחה: | אייליים |
תת־משפחה: | איילי העולם החדש |
סוג: | פודו |
מין: | פודו דרומי |
שם מדעי | |
Pudu puda מולינה, 1782 | |
תחום תפוצה | |
הפודו הדרומי מאכלס את החלק הדרומי של הרי האנדים באמריקה הדרומית, והוא נפוץ בעיקר בצ'ילה ובמידה פחותה בארגנטינה; הוא מצוי גם על האי צ'ילואה השייך לצ'ילה.[2] בית הגידול שלו הוא יערות גשם ממוזגים על מורדות ההרים עד גובה של 1,700 מטר מעל פני הים, והוא מעדיף קרבה לגופי מים גדולים שאליהם יוכל להימלט בעת סכנה - עקב היותו שחיין מצוין.[4] הפודו הדרומי הוא מין פעיל דמדומים: שיא פעילותו בשעות הבוקר, בשעות הערב ובתחילת הלילה, בעוד שבשאר הזמן הוא ספון באזורי מנוחה. שיחור המזון נעשה בדרך כלל בקצוות היער ובכרי שיח שבהם הצמחייה הנמוכה מגוונת יותר עקב חדירת קרני השמש. אף שתזונתו מורכבת מעלים, עשבים, פירות, זרעים ופלורה נמוכה אחרת, הפודו בררן מאוד במזונו עקב דרישות האנרגיה הגבוהות של גופו וקצב חילוף החומרים המהיר שלו.[3] הוא יונק טריטוריאלי החי רוב הזמן בבדידות, ונוהג לסמן את שטחו באמצעות הפרשות מבלוטות ריח המשמשות כסימן אזהרה לפודואים זרים להתרחק מהאזור. אף על פי שתתכן חפיפה בין הטריטוריות של הזכר והנקבה, הם פעילים בגפם ברוב ימות השנה ונראים יחדיו בעיקר בעונת הרבייה. לאחר תקופת היריון ארוכה יחסית, הנקבה ממליטה עופר אחד בדרך כלל הדומה בגודלו לחתלתול, השוהה עם אמו עד גיל 8 חדשים, ולאחר מכן הופך לעצמאי.[5]
תחום התפוצה הנוכחי של הפודו הדרומי מצומק יחסית לתחום ההיסטורי, עקב השמדת כ-90% מיערות הגשם הממוזגים באמריקה הדרומית.[3] מלבד אובדן בית הגידול, הפודו הדרומי מאוים על ידי ציד לבשרו, פציעה על ידי כלבי בית, תחרות על מקורות מזון עם פרסתנים לא מקומיים שהוכנסו על ידי האדם כדוגמת האייל האדום וחזיר הבר, וכן על ידי לכידה לא חוקית בטבע למכירה בתור חיית מחמד.[5] הרשימה האדומה של IUCN מסווגת את הפודו הדרומי כמין קרוב לסיכון (NT), והאוכלוסייה שלו נמצאת במגמת ירידה.[6]