קיבוץ
צורת התיישבות שיתופית בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב המונה כמה מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות, מתעשייה ובעשורים האחרונים בעיקר ממלונאות, קניונים ושטחי מסחר המושכרים לחברות מסחריות ובעלי עסקים מחוץ לקיבוץ, אטרקציות תיירותיות רבות, אולמות אירועים ועוד.
הקיבוצים נוסדו על ידי חברי תנועת ביל"ו שהיגרו לישראל. כמו חברי תנועות העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם ויסדו כפרים חקלאיים, רוב חברי העלייה השנייה גם תכננו להיות חקלאים, כמעט המקצוע היחיד שהיה בכלכלת ארץ ישראל העות'מאנית של אותה תקופה. בתקופת העלייה השנייה כונתה ההתיישבות השיתופית בשם "קבוצה". הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א' המכונה "אם הקבוצות". הקיבוץ הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. באותה עת נקבעה התארגנות קיבוצית הכוללת לראשונה את כל הקיבוצים בארץ, וכי כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל הקיבוצים באופן גורף. גישה זו עמדה בניגוד לרעיון ה"קבוצה" שקבעה לעצמה את אופן החיים השיתופים באופן עצמאי. כך למשל, כשבקיבוצים הוחלט על לינה משותפת, בדגניה א' המשיכו בלינה המשפחתית.
לקיבוץ ניתנו הגדרות רעיוניות ומשפטיות שונות. אחת מהן היא ”אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין ומטרותיה עבודה עצמית, שווין ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך”[1]. הגדרות דומות תקפות ליתר הקיבוצים השיתופיים ולקיבוץ המתחדש: "הקיבוץ הינו התאגדות חופשית של אנשים למטרות התיישבות, קליטה וחיי קהילה, המקיימת ערבות הדדית בין חבריה, והדוגלת בקיום חברה, אשר בבסיסה שיתוף בתחומי הכלכלה והעסקים, הצריכה, הרווחה, התרבות והחינוך, חברה המושתת על ערכי עבודה, סולידריות, דמוקרטיה ושוויון."[2]
חברי הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לאליטה החברתית של היישוב והמדינה בראשיתה[3][4]. הקיבוצים החלו כקהילות שדגלו בשיתוף גדול ברכוש, עיקרון המוצג בחלק מספרות המחקר כאוטופיה, אולם במהרה נתפלגו לתנועות והקימו ארגונים קואופרטיביים נוספים, בשל עקרונות פוליטיים הנוגעים לפרשנות השוויוניות ביישוב. למרות הפרשנות השונה לערך השוויון, התארגנויות אלו לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה.
חברי קיבוצים שימשו בתפקידים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח. החל משנת 1942, לאחר שהבריטים הפסיקו את תמיכתם בפלמ"ח, שוכנו חברי הפלמ"ח בקיבוצים והם שילבו עבודה עם אימונים. כך נפתרה בעיית המימון של הפלמ"ח. בשנת 1944, כאשר ראשוני הפלמ"חניקים החלו להשתחרר, שוב היה מחסור במתגייסים לפלמ"ח נחלצו החליטו תנועות הנוער החלוציות שכל גרעין היוצא להכשרה בקיבוצים, יתגייס באורח אוטומטי לפלמ"ח, יהפוך, למשך שנתיים, ויהווה מחלקה בפלמ"ח. חלק מהמתגייסים המשיכו לתפקידים מקצועיים ולתפקידי פיקוד[5].
בשל התמיכה העקרונית ברעיון הסוציאל-דמוקרטי, הם איישו את עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של המדינה בשנותיה הראשונות, ורבים מהם מצאו את דרכם להנהגת היישוב. לאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו[6]. תרומה זו התבטאה במתגייסים הרבים, בפרט ליחידות קרביות[7], בטייסים[8] ובאחוז מפקדים גבוה יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה (כ 1 - 1.5%) ובהתאם לכך גם באחוז הנופלים הגבוה[9].
הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל[10][11]. בתקופת היישוב תרומתו בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה, והקליטה הייתה מעל ומעבר למשקלו הדמוגרפי. עשייתו החלוצית השתלבה באורח חייו השיתופי וזיכתה אותו ביוקרה עצומה. בזכותה הוא ניצב בראש סולם האתוס היישובי. משקמה המדינה, היא נטלה על עצמה רבים מתפקידיו של הקיבוץ, יוקרתה של החלוציות התעמעמה ובד בבד חל כרסום במוטיבציה של חברי הקיבוץ להמשיך לשאת בנטל המשימות הלאומיות.
בשלהי המאה העשרים ולאחר שנים רבות שבהן עיקר מאמציהם הופנה כלפי חוץ לטובת הכלל, חברי הקיבוץ ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם פנימה. הלך רוח זה בקרב החברים מן השורה עמד בניגוד לעמדות של מנהיגי התנועות הקיבוציות ושל דרגי הביניים של ההנהגה. הקיבוצים עברו משבר שהביא לשינוי מהותי באופי של רבים מהם. לצד מודל "הקיבוץ השיתופי" או "הקיבוץ המסורתי", שבו ניתן שכר שווה לכל החברים, צמחו המודלים "הקיבוץ המתחדש" ו"הקיבוץ המופרט", שבהם ניתן לחברים שכר דיפרנציאלי, כמקובל בשוק העבודה. בשני המודלים, הבעלות על אמצעי הייצור של הקיבוץ נותרה משותפת.
עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית בישראל הלך וירד[12]. עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסיית היישוב הגיע לשיאו: 7%[13]. בשנת 2024 חיו כ-200,000 נפש[14] ב-274 קיבוצים, מהם רק 26% נותרו שיתופיים[15]. בשנת 2014 רק 21% מהקיבוצים נותרו במודל השיתופי המסורתי[16]. בשנת 2023 הקיבוצים עדיין מפגינים רמה גבוהה של ערבות הדדית, חוסן קהילתי, דמוקרטיה ישירה, כלכלה שיתופית וקיימות[17]