קרב קורסון-צ'רקאסי
קרב במלחמת העולם השנייה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קרב קורסון, הידוע גם כקרב על כיס קורסון-צ'רקאסי (ברוסית: Корсунь-Шевченковская операция) היה קרב חשוב במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שנערך בשטח אוקראינה המערבית בחודשים ינואר ופברואר 1944 בין כוחות הצבא האדום לבין צבא גרמניה הנאצית. במסגרת הקרב כיתרו כוחות משתי חזיתות סובייטיות כוח גרמני שכלל כ-60 אלף חיילים, במבלט גרמני באזור הערים צ'רקאסי וקורסון בגדה המערבית של נהר דנייפר מדרום לקייב. הכוחות הסובייטיים ניסו להשמיד את הכוח הגרמני המכותר, ובמקביל נאלצו ללחום כדי למנוע מכוחות חילוץ גרמניים חזקים מקבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוחות המכותרים.
טנקי טיגר מכוח החילוץ של כיס קורסון | |||||||||||||||||
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 24 בינואר 1944 – 17 בפברואר 1944 (3 שבועות ו־4 ימים) | ||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | צ'רקאסי / קורסון ברית המועצות (בשטח אוקראינה) | ||||||||||||||||
קואורדינטות |
49°25′10″N 31°16′38″E | ||||||||||||||||
תוצאה | ניצחון סובייטי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
(למפת אוקראינה מוגדלת) (למפת אוקראינה רגילה) (למפת מחוז צ'רקאסי רגילה) (למפת מחוז צ'רקאסי מוגדלת) מבצע דנייפר-קרפטי, שחרור אוקראינה המערבית על ידי הצבא הסובייטי, דצמבר 1943-אפריל 1944 |
ב-17 בפברואר, לאחר למעלה משלושה שבועות של קרבות קשים, הצליח חלק מהכוח הגרמני המכותר לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוח החילוץ לאחר שנטש מאחור כמעט את כל ציודו הכבד. שני הצדדים היריבים ספגו אבדות כבדות במהלך הקרב, אך הוא שאב חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, החליש את כוחה, ויצר את התנאים שאפשרו לצבא הסובייטי לפתוח בשורת מתקפות מוצלחות בשטח אוקראינה המערבית במהלך החודשים הבאים.
בעקבות הניצחון הסובייטי במערכה סביב בליטת קורסק (יולי-אוגוסט 1943) פתח הצבא האדום בשורת מבצעים התקפיים גדולים לאורך חזית רחבה מאוד, שהשתרעה מאזור סמולנסק בצפון עד לים השחור בדרום. ב-11 באוגוסט הורה היטלר להתחיל בהקמת קו ביצורים חדש בשם "קו פנתר-ווטן", שנודע גם בכינוי "החומה המזרחית", ממערב לקו החזית הקיים, בתקווה שלאחר קיצור החזית הגרמנית, הוורמאכט יוכל לבלום את המשך התקדמות הצבא הסובייטי בקו זה. קו ההגנה החדש נועד להיבנות בחלקו הגדול בצמוד לנהר הדנייפר (למעט בחלקים הצפוני והדרומי של החזית הסובייטית) ולהישען על מכשול המים של הנהר. אולם ההתקדמות המהירה של הצבא הסובייטי מערבה במסגרת קרב דנייפר, לא אפשרה לגרמנים להשלים את בניית מערך ההגנה המבוצר החדש. לקראת סוף ספטמבר 1943, כבר הגיעו כוחות הצבא האדום לקו הדנייפר בחזית רחבה, חצו אותו תוך כדי תנועה, ותפסו כמה עשרות ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. הגרמנים ניסו ללא הצלחה לעקור את הכוחות הסובייטיים מראשי הגשר שלהם, אולם במהלך החודשים אוקטובר-דצמבר הצליחו האחרונים לפרוץ ממספר ראשי גשר, ולהשתלט על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר, כולל קייב, בירת אוקראינה, ששוחררה על ידי הצבא האדום ב-6 בנובמבר 1943.
בראשית שנת 1944 המשיך הצבא האדום להרחיב את השטחים שבשליטתו במערב אוקראינה במסגרת מבצע דנייפר-קרפטי. התקדמות החזית האוקראינית הראשונה, בפיקוד ניקולאי ואטוטין, לכיוון דרום-מערב במסגרת מבצע ז'יטומיר-ברדיצ'ב, ביחד עם התקדמות החזית האוקראינית השנייה, בפיקוד איבן קונייב, מערבה במסגרת מבצע קירובוגרד בינואר 1944, גרמו ליצירת בליטה גרמנית בקו החזית, ברוחב כ-90 ק"מ ובעומק כ-125 ק"מ, מצפון לצ'רקאסי, סביב העיר קורסון, שם המשיכו כוחות הוורמאכט להחזיק בקו הדנייפר. אדולף היטלר, שייחס חשיבות רבה להחזקה בקו נהר דנייפר, ולהפיכתו לקו הגנה מבוצר בלתי עביר, זעם על כישלונה של קבוצת ארמיות דרום למנוע את צליחת הנהר על ידי הצבא הסובייטי. לכן הוא סירב לבקשותיו של אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, לפנות את כוחותיו ממבלט קורסון-צ'רקאסי, או לפחות לסגת לקו נהר רוס, כדי למנוע את כיתורם, והתעקש להחזיק בשטח זה כקרש קפיצה להתקפת נגד גרמנית גדולה, שתהדוף את הכוחות הסובייטיים אל מעבר לנהר.
נוכחות כוחות גרמניים חזקים (שהמודיעין הסובייטי העריך את כוחם ביותר מעשר דיוויזיות) במבלט קורסון-צ'רקאסי, איימה על האגפים של שתי החזיתות הסובייטיות, שהחזיקו בעמדות משני עבריו, והקשתה על תיאום המבצעים הצבאיים שלהן. בנוסף לכך היא יצרה הזדמנות מפתה עבור הפיקוד הסובייטי, לכתר את שני הקורפוסים הגרמניים (הקורפוס ה-11 והקורפוס ה-42) שהחזיקו במבלט, באמצעות התקפה מתמקדת על שני אגפיו, ולהפוך אותו ל"סטלינגרד שנייה" בקנה מידה קטן.[1]
בהתאם להמלצתו של גאורגי ז'וקוב, נציג הסטבקה באזור, החל הפיקוד הסובייטי העליון לתכנן את המבצע לכיתור הכוחות הגרמניים במבלט קורסון במחצית הראשונה של ינואר 1944. ב-12 בינואר קיבלו החזיתות האוקראינית הראשונה והשנייה הוראה מהסטבקה להתחיל בהכנות לקראת המבצע המתוכנן. לפי תוכנית המבצע נועדה החזית האוקראינית השנייה לתקוף את האגף הדרומי של המבלט הגרמני עם הארמייה ה-52, ארמיית המשמר ה-4 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5, ולחבור עם כוחות החזית האוקראינית הראשונה, שתתקוף את האגף הצפוני של המבלט עם הארמיות ה-27 וה-40 וארמיית הטנקים ה-6 (שהוקמה ב-21 בינואר, מספר ימים בלבד לפני פתיחת המתקפה). בסך הכל נועדו להשתתף בשלב הראשון של מבצע הכיתור 27 דיוויזיות רגלים, 4 קורפוסי טנקים, קורפוס פרשים וקורפוס ממוכן. לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמניים במרחב קורסון, תכנן הפיקוד הסובייטי להזרים לאזור כוחות נוספים, כדי להרחיב את טבעת הכיתור ולהדוף את הניסיונות הגרמניים הצפויים לחבור לכוחות המכותרים.[2]
האזור בו התנהלה המערכה לא היה נוח לתנועה ולפריסה של כוחות ממונעים גדולים. הוא התאפיין במבנה קרקע גבעי וטרשי, והיה מבותר על ידי מספר ערוצי נהרות ונחלים (שהגדולים בהם היו נהר רוס (אנ'), נהר אולשנקה (אוק') ונהר גנילוי טיקיץ' (אנ')) וכן מספר רב של ערוצי נחלים וגאיות יבשים ועמוקים (Balka), שחצו אותו לאורכו ולרוחבו. החלק המזרחי של זירת המערכה, שהיה צמוד לנהר דנייפר, התאפיין במספר רב של אזורים מוצפים וביצתיים קשים למעבר. 25-20 אחוז משטחה היו אזורים מיוערים, או מכוסי שיחים. בנוסף לכך, תשתית הדרכים של האזור הייתה דלה ובלתי מפותחת. רוב הדרכים שעברו במרחב היו דרכי עפר, וכמעט לא היו בו דרכים סלולות שהתאימו לתנועת רכב ממונע בעונת הגשמים או בתקופת הפשרת השלגים (בסתיו או באביב).
לאורך רוב זמן המערכה סביב בליטת קורסון היה מזג האוויר חם מהרגיל לעונה, והטמפרטורה נעה בין 4 מעלות מתחת לאפס ל-8 מעלות צלזיוס. רק בשלב הסיום של המערכה (החל מ-15 בפברואר) החלה חזית קרה, שגרמה לירידה ניכרת של הטמפרטורות (8-6 מעלות מתחת לאפס). עד 30 בינואר 1944 הייתה הקרקע מכוסה ברובה בשלג, אך החל מ-31 בחודש ובמחצית הראשונה של פברואר לא ירד שלג כלל, ומזג האוויר היה חמים יחסית.[3] מזג האוויר החמים גרם להפשרת שלגים מוקדמת, וכתוצאה מכך להקדמת הפתיחה של הרספוטיצה (אנ') – "עונת הבוץ" באוקראינה. הפשרת השלגים הפכה את הקרקע לעיסת בוץ, וכל הדרכים הבלתי סלולות הפכו לנהרות בוץ בעומק חצי מטר ומעלה, שרק כלי רכב זחליים היו מסוגלים לנוע בהן. כלי הרכב והרק"מ של הצבא הסובייטי, וכן כלי הרכב (ג'יפים ומשאיות) שהצבא האדום קיבל מארצות הברית במסגרת תוכנית החכר והשאל (שהיו מצוידים בהנעה ארבע על ארבע), היו מותאמים יותר לתנועה בבוץ עמוק ובתנאי קרקע קשים מכלי הרכב והרק"מ של הצבא הגרמני. מצב זה הקנה יתרון מסוים לצד הסובייטי במהלך קרב קורסון-צ'רקאסי.
המבנה הטופוגרפי של האזור, תשתית הדרכים הדלה והקדמת עונת הפשרת השלגים, יצרו תנאים שהקשו מאוד על הפעלת כוחות ממוכנים גדולים במהלך המערכה סביב מבלט קורסון, והעניקו יתרון לצד המגן על פני הצד התוקף. מאחר שהצבא הסובייטי נמצא במגננה במשך רוב תקופת המערכה (לפחות החל מ-28 בינואר), הוא נפגע פחות מתנאי הקרקע והאקלים ששררו במרחב קורסון. עם זאת, הכוחות הסובייטיים, שלחמו בטבעת הכיתור הפנימית של כיס קורסון-צ'רקאסי, סבלו קשות גם הם מאותם תנאים.
במשך רוב תקופת המערכה, שררו תנאים מטאורולוגיים גרועים במרחב קורסון. מזג האוויר היה מעונן בדרך כלל, ובחלק מהימים שרר באזור ערפל כבד, בעיקר בשעות הבוקר ואחר הצהריים. כתוצאה מכך, שני הצדדים התקשו להפעיל ביעילות את כוחות האוויר שלהם במהלך המערכה, ומזג האוויר הגרוע גרם במקרים רבים לקרקוע המטוסים.
הצבא הסובייטי
שתי חזיתות (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) נטלו חלק במבצע הכיתור של מבלט קורסון-צ'רקאסי. אולם רק חלק מכוחותיהן (האגף השמאלי של החזית האוקראינית הראשונה, והאגף הימני של החזית האוקראינית השנייה) השתתפו בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית. החזית האוקראינית הראשונה, שכללה 11 ארמיות, מתוכן 4 ארמיות טנקים, הקצתה רק 3 מהארמיות שלה (שכללו כ-90 אלף חיילים, 190 טנקים ותותחים מתנייעים וכ-2,000 תותחים ומרגמות) לצורך מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי, משום שכוחותיה נדרשו להגן על חזית שרוחבה למעלה מ-600 ק"מ, והחל מאמצע ינואר 1944 חלקם רותקו על ידי התקפות נגד גרמניות עזות בציר ויניצה-בילה צרקווה. החזית האוקראינית השנייה, שתפסה חזית ברוחב כ-250 ק"מ בלבד, יכלה להקצות למתקפה המתוכננת 4 מתוך 7 הארמיות שלה (הארמיות ה-52 וה-53, ארמיית המשמר ה-4 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5), שכללו כ-165 אלף חיילים, 320 כלי רכב משוריינים ולמעלה מ-3,000 תותחים ומרגמות. בסך הכל השתתפו בשלבי הפתיחה של המתקפה הסובייטית כ-255 אלף חיילים, 510 כלי רכב משוריינים וכ-5,300 תותחים ומרגמות.[4] בשלבים המאוחרים יותר של המבצע, תוגברו הכוחות שהשתתפו בו בכ-80 אלף חיילים וכ-400 טנקים נוספים.
כוחות הקרקע הסובייטיים קיבלו סיוע אווירי מארמיות האוויר ה-2 וה-5, שכללו ערב פתיחת המתקפה הסובייטית 1054 מטוסי קרב, מטוסי תקיפה ומפציצי יום ולילה מבצעיים.
סדר הכוחות הסובייטי נכון ל-1 בפברואר 1944:
החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד ניקולאי ואטוטין[5]
ארמייה | מפקד | קורפוס | דיוויזיות | הערות |
---|---|---|---|---|
הארמייה ה-27 | סרגיי טרופימנקו | קורפוס 47 | דיוויזיות 136, 167, 359 | |
דיוויזיות עצמאיות | דיוויזיות 180, 206, 337 | |||
הארמייה ה-40 | פיליפ ז'מאצ'נקו | קורפוס 50 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-4, דיוויזיות 38, 240, 340 | |
קורפוס 51 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-42, דיוויזיות 163, 232 | |||
קורפוס 104 | דיוויזיות 58, 74, 133 | |||
ארמיית האוויר השנייה | סטפן קרסובסקי | |||
ארמיית הטנקים ה-6 | אנדריי קרבצ'נקו | הקורפוס הממוכן ה-5 | ||
קורפוס משמר הטנקים ה-5 | ||||
ארמיית הטנקים ה-2 | סמיון בוגדנוב | קורפוס הטנקים ה-3 | החל מה-4.2.1944 | |
קורפוס הטנקים ה-16 |
החזית האוקראינית השנייה בפיקוד איבן קונייב[6]
ארמייה | מפקד | קורפוס | דיוויזיות |
---|---|---|---|
ארמיית המשמר ה-4 | אלכסנדר רישוב | קורפוס המשמר ה-20 | דיוויזיות המשמר המוטסות ה-5 וה-7; דיוויזיית המשמר ה-62 |
קורפוס המשמר ה-21 | דיוויזיות המשמר 69 ו-94; דיוויזיות 252, 375 | ||
הארמייה ה-52 | קונסטנטין קורוטייב | קורפוס 73 | דיוויזיות 254, 294 |
קורפוס 78 | דיוויזיה 373 | ||
הארמייה ה-53 | איוואן גלאנין | קורפוס המשמר ה-26 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-1; דיוויזיית המשמר ה-25; דיוויזיה 6 |
קורפוס המשמר ה-48 | דיוויזיות המשמר ה-14, 66 ו-89 | ||
קורפוס 75 | דיוויזיות 138, 213, 233 | ||
קורפוס המשמר ה-78 | דיוויזיות 63, 214 | ||
ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 | פאבל רוטמיסטרוב | קורפוס הטנקים ה-18 | |
קורפוס הטנקים ה-20 | |||
קורפוס הטנקים ה-29 | |||
ארמיית האוויר החמישית | סרגיי גוריונוב | ||
יחידות הכפופות ישירות למטה החזית | קורפוס 49 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-6; דיוויזיית המשמר ה-80; דיוויזיה 84 | |
קורפוס משמר הפרשים ה-5 | דיוויזיית משמר הפרשים ה-11 וה-12; דיוויזיית הפרשים ה-63 | ||
הקורפוס הממוכן ה-7 |
הצבא הגרמני
5 קורפוסים גרמניים נטלו חלק בקרב סביב כיס קורסון-צ'רקאסי. בשלב הראשון של הקרב השתתפו 4 קורפוסים בחלקם או במלואם: הקורפוסים ה-7 וה-42 מארמיית הפאנצר הראשונה, והקורפוס ה-11 וקורפוס הפאנצר ה-47 מהארמייה השמינית, הם כללו 15 דיוויזיות, 120–140 אלף חיילים, כאלף תותחים ומרגמות ו-142 טנקים ותותחי סער מבצעיים.[7] שני הקורפוסים שנלכדו בכיס קורסון כללו כ-59 אלף חיילים, 70-50 כלי רכב משוריינים ו-313 קני ארטילריה.
כוחות התגבורת, שנשלחו לעזרת הכוחות המכותרים, כללו 5 דיוויזיות פאנצר, דיוויזיית פאנצרגרנדיר, דיוויזיית חי"ר, 2 גדודי פאנצר כבדים (ה-503 וה-506), 2 גדודי פנתר ומספר גדודים של תותחי סער. קורפוס הפאנצר ה-47 מהארמייה השמינית תוגבר על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-13, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-10 ודיוויזיית החי"ר ה-376. ארמיית הפאנצר הראשונה תוגברה על ידי קורפוס הפאנצר ה-3, שכלל 4 דיוויזיות פאנצר ורגימנט פאנצר כבד. כוחות אלו כללו 60–80 אלף חיילים, ולפחות 250 כלי רכב משוריינים.
במהלך המערכה סביב בליטת קורסון כוחות הקרקע הגרמניים קיבלו סיוע אווירי מצי האוויר הרביעי של הלופטוואפה, ובעיקר מקורפוס האוויר השמיני שלו.
הכוחות הגרמנים של קבוצת ארמיות דרום שהשתתפו בקרב |
---|
מבנה הכוחות של קבוצת ארמיות דרום בקרב קורסון-צ'רקאסי ב-28 בינואר 1944
|
הפיקוד של הצבאות היריבים
הפיקוד הבכיר של הכוחות הגרמניים והסובייטיים, שהשתתפו במערכה סביב מבלט קורסון-צ'רקאסי, הורכב מקצינים מוכשרים ומנוסים. בצד הסובייטי ניהל את המערכה גאורגי ז'וקוב, הרמטכ״ל לשעבר של הצבא הסובייטי, ששימש כנציג הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה), וכמתאם המבצעים הצבאיים של החזיתות האוקראיניות הראשונה והשנייה במרחב קורסון מטעמו. מפקדי שתי החזיתות הסובייטיות, שנטלו חלק בקרב, ניקולאי ואטוטין ואיבן קונייב, לא היו כפופים באופן פורמלי לפיקודו של ז'וקוב. ואטוטין היה קצין מטה מוכשר, ששימש כראש אגף המבצעים של הצבא האדום לפני מבצע ברברוסה, והוכיח את יכולותיו במהלך קרב סטלינגרד וקרב קורסק, ואילו קונייב היה אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום. עם פתיחת המלחמה הוא מונה כמפקד ארמייה, וקודם במהירות לפיקוד על "חזית" (קבוצת ארמיות) בעקבות הביצועים שהפגין בשדה הקרב בחודשים הראשונים של המערכה בחזית הגרמנית-סובייטית. בשלב הסיום של הקרב, ואטוטין הורחק מזירת המערכה, וז'וקוב וקונייב חילקו ביניהם את הפיקוד על הכוחות הסובייטיים במרחב קורסון.
בצד הגרמני מבנה הפיקוד היה ברור יותר מאשר בצד הסובייטי. אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, אולי המצביא הגרמני המוכשר ביותר במלחמת העולם השנייה, ניהל את המערכה. מפקדי שתי הארמיות שהשתתפו בקרב קורסון-צ'רקאסי - האנס הובה, מפקד ארמיית הפאנצר הראשונה, ואוטו והלר מפקד הארמייה השמינית. שניהם מפקדים מוכשרים בעלי ניסיון עשיר בלחימה בחזית המזרחית - לחמו תחת פיקודו.