קריאת קרב
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קריאת קרב היא צעקה או פזמון המושמעים בקרב, בדרך כלל על ידי חברי אותה יחידה לוחמת. קריאות קרב אינן בהכרח מילוליות (למשל "אאולליהאאא!", "אלל"..), למרות שלעיתים קרובות מטרתן לעורר רגש פטריוטי או דתי. מטרתן לעורר תוקפנות ומורל יחידתי ואספריט דה- חיל בצד הקורא, כמו גם להפחיד את האויב. קריאות קרב הן צורה אוניברסלית של התנהגות תצוגה (כלומר, הצגת איומים) המכוונת ליתרון תחרותי, באופן אידיאלי על ידי הפרזה בפוטנציאל התוקפני של האדם עצמו, עד לרמה שבה האויב מעדיף להימנע לחלוטין מעימות ולברוח. על מנת להפריז בפוטנציאל התוקפנות של הלוחם, קריאות הקרב צריכות להיות חזקות ככל שניתן. פעמים רבות בהיסטוריה הן הוגברו באמצעים אקוסטיים כגון צופרים, תופים, קונכיות, קרניקסים, חמתות חלילים, קרנות וכו' (ראו גם מוזיקת לחימה).
קריאות קרב קשורות קשר הדוק לדפוסי התנהגות אחרים של תוקפנות אנושית, כגון ריקודי מלחמה והתגרות, המבוצעים בשלב המקדים להסלמה של האלימות הפיזית. מימי הביניים, קריאות רבות הופיעו על מגילות דיבור בציורים ובשלטים הרלדיים כסלוגנים. ואומצו כ-סיסמאות. דוגמה לכך היא המוטו " Dieu et mon droit " ("אלוהים וזכותי") של המלכים האנגלים. אומרים שזו הייתה קריאת הגיוס של אדוארד השלישי במהלך קרב קרסי. המילה "סלוגן" נובעת במקור מ־sluagh-gairm או sluagh-ghairm (סלאאג' = "אנשים", "צבא", וגיירם = "קריאה", "הכרזה"), המילה הגאלית הסקוטית ל"קריאת-התאספות" וב זמנים של מלחמה ל "קריאת-קרב". המילה הגאלית הושאלה לאנגלית בתור slughorn, sluggorne, "slogum" וסלוגן.