רוברט ארתור טלבוט גסקוין-ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי (אנגלית: Robert Arthur Talbot Gascoyne-Cecil, 3rd Marquess of Salisbury; עד יוני 1865 נקרא לורד רוברט ססיל, מיוני 1865 עד אפריל 1868 ויקאונט קראנבורן, Viscount Cranborne; 3 בפברואר 1830 – 22 באוגוסט 1903), אביר מסדר הבירית, אביר המסדר הוויקטוריאני המלכותי, חבר המועצה המלכותית, עמית החברה המלכותית, היה מדינאי בריטי, חבר המפלגה השמרנית, שכיהן שלוש תקופות כראש ממשלת בריטניה, ומילא תפקיד זה בסך הכל 13 שנים. הוא היה ראש הממשלה הבריטי הראשון במאה ה-20, וראש הממשלה האחרון שעמד בראש הממשלה כחבר בית הלורדים.
לורד רוברט ססיל נבחר לבית הנבחרים הבריטי לראשונה בשנת 1853, מטעם המפלגה השמרנית. ב-1866 התמנה לשר לענייני הודו לתקופה קצרה, עד שהתפטר ב-1867 לאחר הרפורמה שהעביר בנג'מין דיזראלי, שהעניקה זכויות אזרחיות וזכות הצבעה לחלק גדול מבני מעמד הפועלים. ב-1868, עם מות אביו, ירש ססיל את תואר האצולה שלו ונכנס כחבר בבית הלורדים. ב-1874 מונה לשר לענייני הודו בממשלתו של דיזראלי, וב-1878 מונה לשר החוץ. בתפקידו זה ייצג את בריטניה בקונגרס ברלין, אף שלא היה שלם עם מדיניותו הפרו-עות'מאנית של דיזראלי. לאחר תבוסת השמרנים בבחירות ב-1880 ומותו של דיזראלי שנה לאחר מכן החל להתבלט כמנהיג שמרני בבית הלורדים, בצד מנהיגותו של סר סטאפורד נותרקוט בבית הנבחרים. ביוני 1885 התמנה ססיל כראש ממשלה, לאחר שהמנהיג הליברלי ויליאם גלאדסטון התפטר. ססיל היה ראש ממשלה עד להתפרקותה בינואר 1886, לאחר משבר סביב נושא האוטונומיה לאירלנד (Home Rule). גלאדסטון היה מי שהעלה את יוזמת החקיקה למתן האוטונומיה, וסולסברי הוביל את ההתנגדות לחוק. סולסברי יצר ברית עם הליברלים היוניוניסטים (Liberal Unionist Party), שהתפצלו מן המפלגה הליברלית, ויחד עמם זכה בבחירות הכלליות של 1886. בבחירות שהתקיימו ב-1892 הצליחו היוניוניסטים לצבור את המספר הרב ביותר של מושבים בבית הנבחרים, אך גלאדסטון היה מי שהצליח להרכיב ממשלה, לאחר שזכה בתמיכת המפלגה הלאומית האירית. סולסברי שב לכהן כראש ממשלה לאחר הבחירות שהתקיימו ב-1895. במהלך כהונה זו הוביל סולסברי את בריטניה למלחמת הבורים השנייה. ב-1900 זכה שוב בבחירות. ב-1902 העביר את תפקידו לאחיינו, ארתור בלפור. הוא נפטר שנה לאחר מכן, ב-1903.
היסטוריונים מסכימים שמנהיגותו של סולסברי בתחום יחסי החוץ הייתה חזקה ויעילה, ושהבנתו את הנושאים השונים בתחום זה הייתה מצוינת. רבים רואים בו את אחד ממוביליה העיקריים של המדיניות שנקראה "בדידות מזהירה", אך למעשה סולסברי עצמו לא זיהה עצמו עם מונח זה. הוא היה מקצוען סבלני ופרגמטי, שהבין היטב את האינטרסים ההיסטוריים של בריטניה. סולסברי היה בין מובילי חלוקתה של אפריקה בין המעצמות האירופיות, התמודד מול הופעתן של גרמניה וארצות הברית כמעצמות אימפריאליסטיות, והוביל את השינוי במדיניותה של בריטניה בים התיכון, מהתמקדות במצרי הדרדנלים והבוספורוס להתמקדות בתעלת סואץ. את כל האתגרים האלה ניהל היטב, מבלי להיגרר להתנגשות בין המעצמות הגדולות.
היו שהגדירו את אישיותו כ"דיכאונית, נוירוטית מאוד, מוטרדת, מופנמת, מלאת חשש משינוי ומאבדן שליטה, אדם צנוע אך מסוגל לתחרותיות יוצאת דופן".