רכבת קסטנר
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רכבת קסטנר הייתה אמצעי למשלוח של יהודים בתקופת השואה, שסייע להצלת כ-1,600 יהודים מהשמדה באושוויץ. ארגון המשלוח נעשה בעקבות פעילותה של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, בראשות אוטו קומוי, יצחק שטרנבוך וישראל קסטנר.
הרכבת כללה 35 קרונות בקר שיצאו מבודפשט ב-30 ביוני 1944, במהלך הכיבוש הגרמני של הונגריה, והובילו יותר מ-1,600 יהודים באופן זמני לברגן-בלזן ולאחר מכן לשווייץ, בתמורה לכופר ששילם היהודי השווייצרי-אורתודוקסי יצחק שטרנבוך, בעלה של רחה שטרנבוך.[1]
הרכבת כונתה "רכבת ההצלה" או "רכבת קסטנר" על שמו של ישראל קסטנר, עורך דין ועיתונאי יהודי-הונגרי, שהיה חבר מייסד בוועדת העזרה וההצלה, קבוצה שהבריחה יהודים מאירופה הכבושה במהלך השואה. קסטנר ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן, קצין האס אס הגרמני שהיה ממונה על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ בפולין הכבושה בידי גרמניה, כדי לאפשר ליותר מ-1,600 יהודים להימלט תמורת זהב, יהלומים ומזומן.[2]
הרכבת אורגנה במהלך מאי-יולי 1944, תקופה בה גורשו לאושוויץ 437,000 יהודים הונגרים, שרובם נשלחו לתאי הגזים.[3] הנוסעים נבחרו מתוך מגוון רחב של מעמדות חברתיים, וכללו כ-273 ילדים, רבים מהם יתומים.[4] 150 הנוסעים העשירים ביותר שילמו 1,500 דולר (שווה ערך ל-$23,000 בשנת 2021) כל אחד, כדי לכסות את עלות הבריחה שלהם ושל האחרים.[5] הרכבת הופנתה תחילה למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. כ-318 יהודים הגיעו לשווייץ באוגוסט 1944 ו-1,365 הנוסעים הנותרים הגיעו בדצמבר אותה שנה.[6]
לקסטנר נמסר באפריל או מאי 1944 על הרצח ההמוני באושוויץ. לאחר המלחמה נטען כי לא הזהיר את הקהילה אלא התמקד בניסיון להציל מעטים. בין נוסעי הרכבת היו משפחתו וכן 318 אנשים מגטו קולוז'וואר, עיר הולדתו.[7] עובדה זו חיזקה את תפיסת מבקריו כי מעשיו היו למען עצמו.[8]
קסטנר הואשם בכך שהיה משתף פעולה עם הנאצים. הממשלה תבעה בשמו בגין הוצאת דיבה, ושמואל תמיר, עורך דינו של הנאשם מלכיאל גרינוולד, הפך את המשפט לכתב אישום נגד הנהגת מפא"י וכישלונה לכאורה בסיוע ליהודי אירופה. השופט פסק נגד הממשלה, וקבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך שניהל משא ומתן עם אייכמן ובחר כמה יהודים להצלה, בלי להתריע בפני אחרים.[9] קסטנר נרצח בתל אביב במרץ 1957.[10] תשעה חודשים לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את רוב פסיקת בית המשפט המחוזי, וקבע בהחלטה ברוב של 4 מול 1 כי השופט "שגה קשות".[11]