רעב בהודו
רשימת ערכים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקופות של רעב המוני פקדו לאורך ההיסטוריה את תת-היבשת ההודית, בייחוד את האזורים הנמצאים כיום בהודו, פקיסטן ובנגלדש, ובעיקר בתקופת השלטון הבריטי. יותר מ-60 מיליון איש, רובם חקלאים ותושבי כפרים, מתו מרעב במהלך המאות ה-18 וה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. תקופות הרעב בהודו הבריטית השפיעו באופן משמעותי על גידול האוכלוסייה.
החקלאות בהודו תלויה מאוד באקלים: היא מבוססת על השקיית השדות בחורף באמצעות מי גשמים, ובקיץ בעזרת משקעי מונסון. תקופות הרעב נגרמו לרוב בגלל בצורת, שלא טופלה כיאות על ידי נציגי השלטון הבריטי.
תקופות הרעב הקשות ביותר היו הרעב בבנגל (1770) (אנ'), הרעב בצפון הודו (1783–1784), הרעב בממלכה המרתית (1791-1792), הרעב הגדול של 1876–1878, והרעב בבנגל (1943) (אנ') (זה האחרון היה חריג, כי הוא הושפע לא רק מתנאי האקלים בהודו (אנ'), אלא גם ממלחמת העולם השנייה, שהקשתה על הראג' הבריטי לטפל בקשיי האוכלוסייה).
תקופות הרעב של המאה ה-18 וה-19 הסתיימו, לאחר שבשנת 1883 בוצעו שיפורים ניכרים במסילות הרכבת ובתשתיות התחבורה בהודו, והוגדרו "רמות רעב", שהיו דרגות חומרה לביטחון תזונתי, ואפשרו להיערך טוב יותר לתקופות רעב ולמנוע אותן.
במאה העשרים היו מספר תקופות רעב פחות קשות מבעבר, בהן הרעב בביהר (1966) והבצורת במהאראשטרה (1970-1973). במקרים אלו הצליחה ממשלת הודו לגבור על הקשיים, והם גבו מעט קורבנות יחסית.
בשנים 2016–2018 סבלו בהודו 194 מיליון איש מתת-תזונה (מתוך 810 מיליון בעולם כולו), והיא נמצאת במוקד ההתמודדות עם בעיית רעב המוני בעולם, הנמדדת בעזרת מדד הרעב העולמי. בשני העשורים האחרונים ההכנסה לנפש בהודו עלתה פי שלושה, אך צריכת המזון לנפש ירדה.