רשב"א
פרשן תלמוד ופוסק ספרדי בן המאה ה-13 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, המוכר בראשי התיבות רשב"א (1235, ד'תתקצ"ה – 1310, ה'ע'; ברצלונה) היה מגדולי חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים, וראש חכמי ספרד בדורו. השפעתו ניכרת במיוחד בתחום הפסיקה ופרשנות התלמוד, והספר 'תשובות הרשב"א' הוא ספר יסוד בפסיקת הלכה.
ספר חידושי הרשב"א בהוצאת מוסד הרב קוק | |
לידה |
1235 ברצלונה, ספרד |
---|---|
פטירה |
1310 (בגיל 75 בערך) ברצלונה, ספרד |
מדינה | כתר אראגון |
תקופת הפעילות | ?–1310 |
השתייכות | בית מדרשו של הרמב"ן, התנגדות לפילוסופיה |
רבותיו | הרמב"ן, רבנו יונה גירונדי |
תלמידיו | רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), רבי אברהם בן אסמעאל, רבנו בחיי בן אשר, רבי יהושע אבן שועיב, ורבי שם טוב גאון. |
בני דורו | רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה), רבנו אשר (הרא"ש), רבנו מנחם בן שלמה המאירי |
חיבוריו | חידושים למסכתות רבות בתלמוד, מספר קבצים של שאלות ותשובות (שו"ת), ספרי הלכה בשם 'תורת הבית' על דיני כשרות המזון, נטילת ידיים וטהרת המשפחה ספר עבודת הקודש הלכות עירובין. ומאמר "שער המים" על דיני מקוואות. |
צאצאים | יהודה בן הרשב"א |
הרשב"א היה תלמידו של רבנו יונה גירונדי וראה בו רבו המובהק. הוא גם היה תלמידו של הרמב"ן והושפע ממנו הן בגישתו לענייני הלכה ופרשנות התלמוד, והן בחכמת הקבלה. כמו כן היה תלמידו של רבי יצחק בר אברהם מנרבונא[1].
הרשב"א היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו על פי הקדמתו לספרו בית יוסף. במקום אחר[2] כתב עליו שבח גדול: ”מעין המתגבר, עמוד העולם אשר באורו נראה אור”.
הרשב"א התנגד ללימוד פילוסופיה בקהילה היהודית, ועמד בראש פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה. איגרותיו נכללו בחיבור בשם "מנחת קנאות" שנערך על ידי רבי אבא מארי מלוניל, שהעריך את הספר מורה נבוכים של הרמב"ם והביא אותו כמה פעמים בהקדמתו לספרו (פרק י') וקרא אותו הספר "הנכבד" למרות שהתנגד מאד ללימוד הפילוסופיה ופעל להשיג חרם נגד לימוד הפילוסופיה. הרשב"א בסוף אף הטיל, יחד עם רבנים נוספים בני זמנו, חרם כנגד הלומדים פילוסופיה ומדעי הטבע מתחת לגיל 25, למעט ספרי הרמב"ם, וחיזק את החרם עוד פעמיים. חילופי איגרותיו עם רבי ידעיה הבדרשי שהגן על לימוד הפילוסופיה, מצויים ב'תשובות הרשב"א'.
ברובע היהודי בברצלונה של היום, מצביעים על ביתו של הרשב"א כאשר במסמכי הנכס שם מצוינת הבעלות של משפחת 'אדרת'.
אחרי פטירתו של הרשב"א, הנהיג את הישיבה בנו, רבי יהודה בן הרשב"א.[3]