שכינה
התגלות האלוהים בעולם על פי היהדות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסות בקבלה, בפילוסופיה יהודית-נאופלטונית ובתנועת החסידות, האל שוכן בפנימיותו של העולם כולו ומחיה אותו, ו'שכינתו' היא נשמת העולם ורוח אפיו.[1] בספרות הקבלית, השכינה מזוהה עם המושג "כנסת ישראל" - מושג חז"לי וקבלי שמובנו הוא האומה היהודית או הנשמה הקולקטיבית של כל היהודים "שורש נשמות ישראל", וככזאת מהווה המשך של דימוי האומה היהודית לבת זוגו של אלוהים בנביאי הכתב ובחז"ל.
בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי ואימננטי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית[2] שההופעה המשלימה אותה היא "קודשא בריך הוא" שהיא ההופעה הזכרית של האל, אקטיבית וחיצונית להוויה.