תוכנית אפולו
תוכנית חלל מאוישת אמריקאית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תוכנית אפולו (באנגלית: Apollo program; נקראה גם "פרויקט אפולו") הייתה תוכנית החלל של ארצות הברית בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20. התוכנית הוצאה לפועל על ידי נאס"א, ושיאה היה בנחיתת האדם הראשון על הירח. ראשית התוכנית הייתה בימיו של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, אך התנופה העיקרית לביצועה באה מהנשיא הבא, ג'ון פיצג'רלד קנדי, שקבע בנאום שנשא בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961, את היעד "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".[1][2]
ייעוד | נחיתה על הירח | ||
---|---|---|---|
ארץ ייצור | ארצות הברית | ||
מפעיל | נאס"א | ||
טיסה ראשונה | 1961 | ||
טיסה אחרונה | 1972 | ||
| |||
היעד שהציב קנדי הושג במשימת אפולו 11, כאשר האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על הירח ב־20 ביולי 1969 ועשו את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר. לאחר אפולו 11 שיגרה ארצות הברית חמש משימות נוספות, שגם בהן הנחיתו זוגות של אסטרונאוטים על הירח. המשימה האחרונה התבצעה בדצמבר 1972. נחיתות אלו היו הנחיתות המאוישות היחידות שהתבצעו עד היום על גרם שמיים שאינו כדור הארץ.[3]
תוכנית אפולו באה בעקבות תוכניות חלל קודמות של ארצות הברית, תוכניות מרקורי וג'מיני, שלקחו חלק החל מסוף שנות ה־50 של המאה ה־20. במסגרת תוכנית אפולו, שהוצאה לפועל בין 1961 ל־1972, נעשה שימוש במשגרים ממשפחת משגרי הסטורן לשיגור המשימות לחלל. משגרי סטורן וחלליות אפולו שימשו במשימות נוספות שנכללו בתוכנית אפולו, משימות שכללו שלושה שיגורים במהלך תוכנית סקיילאב בשנים 1974–1973 ושיגור אחד במהלך תוכנית אפולו־סויוז ב־1975.
כל משימות תוכנית אפולו, למעט שתיים, היו מוצלחות. בשנת 1967, במהלך תרגיל חזרה לשיגור אפולו 1 פרצה שרפה בתא הפיקוד של החללית, ושלושת אנשי הצוות נספו. ב־1970, במהלך טיסתה של משימת אפולו 13 אל הירח, ארעה תקלה במערכות קיום החיים בתא הפיקוד של החללית. התקלה חייבה את אנשי הצוות להשתמש במערכות קיום החיים של רכב הנחיתה הירחי ("אקווריוס") עד שחזרו אל כדור הארץ בשלום.
תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך משמעותיים בתולדות טיסות החלל: היא התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו בני אדם אל מעבר למסלול לווייני נמוך; אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שיצאה ממסלול כדור הארץ והקיפה גרם שמיים אחר מלבד כדור הארץ, ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה שעשתה זאת. תוכנית אפולו עודדה פיתוחים טכנולוגיים בתחומים רבים מלבד מתחומי הטילאות וטיסות החלל, כגון אווירונאוטיקה, תקשורת ומחשבים. כמו כן הציתה התוכנית התעניינות בתחומים הנדסיים ומדעיים רבים בקרב בני כל הגילאים, והשאירה מתקנים ומכשירים רבים שפותחו במהלך התוכנית כציוני דרך. תאי הפיקוד של חלליות אפולו, עם כלים נוספים ששימשו בתוכנית, מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם, ביניהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון די. סי. ובמתקני נאס"א בפלורידה, בטקסס ובאלבמה.
ב־2019[4] הכריזה נאס"א על "תוכנית ארטמיס" שכוונתה להנחית שוב אסטרונאוטים על הירח, יותר מחמישה עשורים לאחר תוכנית אפולו.