תוכנית מעבורות החלל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תוכנית מעבורות החלל (באנגלית: Space Shuttle program, רשמית: Space Transportation System או STS - מערכת תעבורת חלל) של נאס"א הייתה תוכנית חלל מאוישת של ארצות הברית בין 1981 ל־2011. מעבורת החלל הייתה משוגרת אנכית כשבתוכה בדרך כלל בין 4 ל־7 אסטרונאוטים ועד לכ־23,000 ק"ג של מטען למסלול לווייני נמוך. כשהמשימה הושלמה, הייתה המעבורת מבצעת מספר תמרונים על מנת לחדור לאטמוספירה. לאחר החדירה לאטמוספירה הייתה המעבורת דואה כמו דאון ונוחתת אופקית על גלגליה כמטוס רגיל.
תוכנית מעבורות החלל | |
מעבורת החלל אנדוור במשימת STS-113 | |
מפעילה | נאס"א |
פעילות | 1981-2011 |
מטרה | שימוש בחללית רב פעמית |
משימות | שיגור ותיקון לוויינים, בניית ואספקת תחנת החלל הבינלאומית |
אבדות | אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר (1986)
אסון מעבורת החלל קולומביה (2003) |
מעבורת החלל היא רכב החלל היחיד בעל הכנפיים עד כה שהגיע למסלול ונחת חזרה בכדור הארץ, והחללית רב־הפעמית היחידה ששוגרה מספר פעמים. משימות מעבורות החלל כללו נשיאת מטענים שונים למסלולים שונים (יחידות שונות של תחנת החלל הבינלאומית, לדוגמה), החלפת צוותים בתחנת החלל הבינלאומית ושירותים שונים. המעבורת שימשה גם להחזרת לוויינים ומטענים (מתחנת החלל הבינלאומית) ממסלול LEO אל כדור הארץ. כל מעבורת תוכננה לעמוד ב־100 טיסות או 10 שנות שירות.
התוכנית החלה בסוף שנות ה־60 ותכנונה היה מרכז הפעילות של נאס"א בתחום הטיסות המאוישות לחלל מאמצע שנות ה־70. לפי החזון לחקר החלל, תפקיד מעבורות החלל היה צריך להתמקד בהשלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית עד ל־2011 ולאחר מכן לפרוש. נאס"א תכננה להחליף את מעבורות החלל בחללית אוריון שאחר כך הוחלפה ל־Multi-Purpose Crew Vehicle. התוכנית החלה מעשית ב־12 באפריל 1981 עם שיגור מעבורת החלל קולומביה למשימת STS-1, משימת המעבורת הראשונה בהיסטוריה. התוכנית הסתיימה עם נחיתת מעבורת החלל אטלנטיס שסיימה את משימה STS-135 ב־21 ביולי 2011. התוכנית הסתיימה רשמית ב־31 באוגוסט 2011.[1]