תל אביב-יפו
עיר בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. תל אביב חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון ובבית הספר מקווה ישראל; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה. ראש עיריית תל אביב-יפו הנוכחי הוא רון חולדאי.
"אבנך ונבנית", "עיר ללא הפסקה" | |||||||||||||||||||||||||
צילומים שונים מרחבי העיר | |||||||||||||||||||||||||
שם בערבית | تَلْ أَبِيب-يَافَا | ||||||||||||||||||||||||
מדינה | ישראל ישראל | ||||||||||||||||||||||||
מחוז | תל אביב | ||||||||||||||||||||||||
מעמד מוניציפלי | עירייה | ||||||||||||||||||||||||
ראש העירייה | רון חולדאי | ||||||||||||||||||||||||
גובה ממוצע[1] | 17 מטר | ||||||||||||||||||||||||
תאריך ייסוד | 1909 (תל אביב) | ||||||||||||||||||||||||
סוג יישוב | עיר 200,000–499,999 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף ינואר 2024 (אומדן)[1] | |||||||||||||||||||||||||
- אוכלוסייה | 479,170 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג אוכלוסייה ארצי[2] | 2 | ||||||||||||||||||||||||
- שינוי בגודל האוכלוסייה | 1.0% בשנה | ||||||||||||||||||||||||
- מאזן מפוני חרבות ברזל[3] | 15.49 אלפי תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- צפיפות אוכלוסייה | 9,263 תושבים לקמ"ר | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג צפיפות ארצי[2] | 15 | ||||||||||||||||||||||||
תחום שיפוט[4] | 51,730 דונם | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 46 | ||||||||||||||||||||||||
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[5] |
8 מתוך 10 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 38 | ||||||||||||||||||||||||
מדד ג'יני לשנת 2019[4] |
0.4708 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 26 | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
|
פרופיל תל אביב-יפו נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||
www.tel-aviv.gov.il
|
תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.[6] לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופייה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.
בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2023) 476,126 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 9,204 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,460,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה מעל 3,918,800 נפש.[7] בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ-70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.
עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך (לרבות בסיפור יונה הנביא) ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.
תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.
ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.
תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התלבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב־21 במאי 1910,[8] נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). שיינקין נימק את הצעתו בדברים אלו: "בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל אביב" ו־15 בשם "נווה יפו". האספה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).
מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ ישנה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה[9]. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר[hebrew 1], ככל הנראה בחבל ניפור[10]: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב, הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג', טו). מוצא השם התנ"כי מאכדית – תִיל אַבּוּבִּי – תל השיטפון – שנחרב על ידי שיטפון,[11] משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי.
ב־4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.
שמה של העיר בשפת הסימנים הישראלית הוא סימן איקוני בצורת מסכה.[12] מקור הסימן הוא באירוע העדלאידע של שנת 1936, אשר נחשב אירוע מכונן עבור קהילת החירשים, שכן בו נפגשו חירשים רבים מכל רחבי ישראל, ובזכות היכרות זו החלו לבסס את קהילתם ושפתם.[13]
ערך מרכזי – היסטוריה של תל אביב היסטוריה מוקדמת של יפו
חידוש ההתיישבות היהודית
המנדט הבריטי
26.4: יריד המזרח מושך אליו מאות אלפי מבקרים.
תקופת המדינה
|
יפו
- ערך מורחב – יפו
יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה־18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באיגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.
בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית, וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.
ב־1268, בתקופת שלטון הצלבנים, כבש את העיר ביברס, הסולטאן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה־17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת מאז סוף המאה ה-19 כנסיית פטרוס הקדוש.
במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש, והן של חורבן עד המאה ה־19, אז החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ במאה ה־19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל־11 אלף איש – כרבע מאוכלוסיית העיר.
התיישבות מוקדמת בשטחה של תל אביב
לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא היעדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נהר הירקון, נתגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות.[14] כנחל הרחב ביותר לאורך מישור החוף, היווה הירקון עורק חיים אסטרטגי ואפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ואילך עד סוף התקופה הביזנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנחל הירקון כמקור לאספקת מים והם מתפשטים על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מן הממצאים שנתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.
תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה־12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה־10 לפנה"ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.
תל נפוליאון, הידוע גם כ"תל גריסה", שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנחל הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה"ס לערך. היישוב התרחב באלף ה־2 לפנה"ס, והגיע לשיאו במאה ה־18 ובמאה ה־17 לפנה"ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר "שבע טחנות" הסמוך לתל נפוליאון הוקמו בתקופת העות'מאנית מספר טחנות קמח,[15] והכפר הערבי הסמוך ג'רישה (جريشة) מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח.[16] טחנות קמח נבנו גם ב"עשר טחנות" בקצה הצפון־מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה־19, עת נודע בשם "טאחונאת אל הדר" (طاحنات الهدر).
בתל כודאדי, הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה־8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה הקדמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון־מערבה של תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה־4 לפנה"ס עד המאה ה־2 לפנה"ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל, הנמצאת לא הרחק מהאזור בו שוכן תל כודאדי, התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה־8 עד ה־10 לפנה"ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.
הקמת תל אביב
- ערך מורחב – היסטוריה של תל אביב
בשנת 1825, בתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה על ידי רבני ירושלים להקים התיישבות יהודית ביפו כדי לקבל את פני עולים יהודים, מפני שהיה ביחסים טובים עם השליטים העות'מאניים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו.[17] במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים.[18]
בשנת 1834 נרכש בית העלמין היהודי ביפו למען לא ייאלצו עוד תושבי העיר היהודים לטלטל את מתיהם לירושלים. בראשיתו של בית עלמין זה יש למעשה לראות את ראשיתה של חברה קדישא תל אביב יפו.[19]
בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם חיים אברהם פינסו וחכם יחיאל בכר הכהן, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם, מחוץ לחומות יפו, על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים בסיוע האמריקאית קלורינדה מיינור (אנ') מחוות הנוצרים הפרוטסטנטים המילניאליסטים הר התקווה. בשנת 1853, שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב ליהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי, השריף של לונדון לשעבר, וכתב (המקור באנגלית): "בחסד האל, הריני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף המוסלמים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879.[20]
בשנת 1863 יזם הרב יהודה מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 החל להעביר הוועד את סמכויותיו בהדרגה לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב, עד שחדל להתקיים במאי 1939.[21][22][23]
בשנת 1876, הבית היהודי הראשון מחוץ לתוואי חומות יפו, נבנה ואוכלס של ידי חיים שמואל שמרלינג. חומות יפו עצמן פורקו בשנת 1868.
בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו, נווה צדק, ובעקבותיה שכונות נוספות. בשנת 1896 הוקמה שכונת מחנה יהודה, בשנת 1904 הוקמה שכונת מחנה יוסף, ובשנת 1906 הוקמה שכונת אהל משה. בשכונות פעלו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. הוועדים היו וולונטריים, ואמנם התושבים קיבלו עליהם את מרותם, אך לא היה להם שום תוקף חוקתי, שכן השכונות היהודיות היו כולן שכונות של העיר יפו.
ביולי 1906 התכנסה לראשונה ביפו קבוצת והתאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית") ועתידה להקים את שכונת אחוזת בית שלוש שנים מאוחר יותר. ביום 11 באפריל 1909, הוקמה שכונת אחוזת בית. ביום זה התכנסה קבוצת המייסדים של שכונת אחוזת בית (66 משפחות ובודדים) בחולות שמצפון לתוואי חומות יפו כדי להגריל בין חבריה את מיקום המגרשים לבנייה בבעלותם, בעזרת צדפים. אבן הפינה למבנה הראשון בשכונת אחוזת בית, "הגימנסיה הרצליה", הונחה ביום 28 ביולי 1909.[24]
ב־21 במאי 1910, החליפה שכונת "אחוזת בית" את שמה לשכונת "תל אביב" כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן. [25]
בשנת 1917, קרוב לתום מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ארץ ישראל על ידי האימפריה הבריטית מאת האימפריה העות'מאנית. המדינאי היהודי-בריטי לורד הרברט סמואל מונה כנציב העליון הבריטי על ארץ ישראל, שתפקידו לימשל על ארץ ישראל מטעם האימפריה הבריטית.
ב–19 ביולי 1920 הגיש ראש ועד שכונת תל אביב (לשעבר, שכונת אחוזת בית) מאיר דיזנגוף, לנציב העליון בקשה רשמית להיפרדות שכונת תל אביב מיפו. הצידוקים הרשמיים לבקשה נגעו בנטל המיסים של תושבי שכונת תל אביב, הן לוועד שכונת תל אביב והן לעיריית יפו. אך כוונתם האמיתית של אנשי שכונת תל אביב הייתה להקים עיר עברית חדשה.[26]
בין 1 במאי 1921 לבין 6 במאי 1921 התרחשו מאורעות תרפ"א. אלה היו סדרה של מעשי רצח, אלימות, ואונס ביהודים, שוד וביזת רכושם, מצד שכניהם הערבים. המאורעות החלו ביפו והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. מייד עם תום המאורעות ב-11 במאי 1921 הכריזו הבריטים על "פקודת רשות עירונית תל אביב" (Tel Aviv Township Order). הפקודה איחדה את השכונות היהודיות שמחוץ לתוואי חומות יפו לרשות עירונית (Township) תחת השם "תל אביב" והפרידה אותה מיפו. מאורעות תרפ"א הובילו להגירה יהודית מיפו לרשות עירונית חדשה זו.
בשנת 1934 הפכה רשות עירונית תל אביב (Township) לעיר תל אביב (City) על ידי שלטונות המנדט הבריטי.
בשנת 1950, לאחר תום קרבות מלחמת העצמאות וכיבוש יפו בקרבות עזים של לוחמה עירונית, הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו, סיפוח רוב שטחה לעיר תל אביב, ושינוי שם העיר 'תל אביב' לשם 'תל אביב-יפו'.[27]
תאריך הייסוד הרשמי של העיר תל אביב-יפו נקבע ליום 11 באפריל 1909, יום הגרלת המגרשים לשכונת אחוזת בית.[28]
תקופת המנדט הבריטי
עם הכיבוש הבריטי ב־1917 והחלתו של השלטון הצבאי הבריטי חזרו התושבים לתל אביב. העלייה השלישית ב־1919–1923 הזרימה עולים רבים לעיר, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של תל אביב. שלטונות המנדט החליטו על הפרדתה החלקית מיפו והכרה במעמדה כישות עירונית TOWNSHIP (פקודה המורה על כך פורסמה ב־1 ביוני 1921).[29] באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, שבהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ונוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ־3,600 תושבים בשנת 1914 ל־34,000 בשנת 1925 ול־120,000 בשנת 1936.
בסוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 החל פיתוחו של אזור שפך הירקון הידוע בכינוי "חצי האי הירקוני". באזור זה הוקמה תחנת הכוח רדינג ולצידה שדה התעופה שדה דב. בחלקו הדרומי התקיים יריד המסחר הבינלאומי שלצורך כך הוקמו בו ביתנים בסגנונות האדריכליים שאפיינו את העיר תל אביב. בחלקו המזרחי של היריד הוקם "אצטדיון המכביה הראשונה" ב־1932. בשנת 1937 הוקם גשר ווקופ מעל שפך הירקון שנועד לחבר את תחנת הכוח עם היריד.
ב־12 בינואר 1934 זכתה תל אביב למעמד של עיר.
להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924–1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הצביון הבורגני־בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" שהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה. בתקופה זו אומץ סמל העיר, וססמתה "עוד אבנך ונבנית" שנלקחה מהפסוק: ”עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים” (ירמיהו, ל"א, ג')
ב־1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב העברי.
במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב־1936 נמל תל אביב בחלקו הדרומי של חצי האי הירקוני ונמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.
ב־9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו־112 בני אדם נהרגו. בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה־40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו אוניות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. ערב קום המדינה גרו בעיר כ-200 אלף איש – כשליש מכלל היהודים שישבו בארץ ישראל.
תל אביב במלחמת העצמאות
- ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות
לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 פרצו קרבות בגבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב עם יפו,[30] שעל פי החלטת האו"ם הייתה אמורה להיכלל במדינה הערבית כמובלעת בתוך המדינה היהודית. הקרבות בגבול יפו נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם הניסיון לכיבושה בידי כוחות האצ"ל וכניעתה לכוחות "ההגנה", ברחו רוב תושביה הערבים ובתים רבים עמדו נטושים. עיריית תל אביב הפיצה כרוז שאסר על כניסה ליפו,[31] אך ללא הועיל.
לפני קום מדינת ישראל שכנו בסמיכות לעיר מספר כפרים ערביים שאינם קיימים יותר כיום. הכפרים הם שייח' מוניס ששכן היכן שאוניברסיטת תל אביב כיום, ג'רישה וג'מאסין אל ע'רבי ששכנו דרומית לשכונת בבלי של היום, סומייל ששכן בצפון מזרח צומת הרחובות אבן גבירול וארלוזורוב, ואבו כביר וסלמה ששכנו בדרום העיר. מרבית הכפרים הערבים ננטשו במהלך קרבות מלחמת העצמאות וסופחו לתל אביב. על בתי הערבים שננטשו ושלא נהרסו במהלך הקרבות חל חוק נכסי נפקדים. בבתים השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים.
מקום המדינה ועד ימינו
בה' אייר תש"ח 14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה בגלריה האחורית (בשל היותה ממוגנת) של בית דיזנגוף משכנו של מוזיאון תל אביב אז, בשדרות רוטשילד 16. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה.[32] במהלך הפלישה המצרית במלחמת העצמאות ועד ההפוגה השנייה, הופצצה תל אביב על ידי מטוסים מצריים מספר פעמים ובהפצצות נהרגו 150 מתושבי העיר לרבות ילדים.
במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מעל יפו והיא הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב,[27] בשם "תל אביב-יפו". נכון לשנת 2010 חיים בה כ־20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.
לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה־50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.
בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ־1989 ניכר גידול במספר התושבים, אשר נבע מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים ובשל חזרת תושבים לעיר.
ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה־50 ועד שנות ה־70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה־80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה־90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בעשור הראשון של המאה ה־21. בשנות ה־60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.
במלחמת ששת הימים התפוצצו פגזים ירדניים בכיכר מסריק בעיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחשו גם מספר פיגועי טרור של מחבלים פלסטינים בעיר, דוגמת פיגוע המיקוח במלון סבוי, הפיגוע בקולנוע חן, והפיגוע בכביש החוף שגרם לעוצר בשכונות עבר הירקון. במלחמת המפרץ בשנת 1991 נורו לעבר ישראל טילי סקאד על ידי צבא עיראק. מרביתם כוונו לעבר תל אביב, בהיותה ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה, מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העיראקי מלשגר טילים. תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובמהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. עקב כך נפגעה שגרת היום והכלכלה העירונית. החל בשנות ה־90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים (ראו: פעולות טרור בתל אביב), ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996), הפיגוע בקפה אפרופו (1997) והפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו־2005). במהלך מבצע עמוד ענן בשנת 2012 נורו לעבר תל אביב וגוש דן מספר טילי פאג'ר מכיוון רצועת עזה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק כתוצאה מהירי. במהלך מבצע צוק איתן ומבצע שומר החומות במאי 2021, נורו לעיר מספר טילי גראד מרצועת עזה. במקביל ביפו, היו התפרעויות ואירועים אלימים של תושבים ערבים כנגד האוכלוסייה היהודית בעיר שכללה פציעת אזרחים, זריקת בקבוקי תבערה והצתת בתי כנסת. פיגועי טרור התרחשו בעיר בעיקר ברחוב דיזנגוף. בזמן מלחמת חרבות ברזל, ספגה תל אביב מספר פגיעות ישירות של טילי גראד שנורו על ידי מחבלי חמאס מרצועת עזה.
בשנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה ה־21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג "העיר הלבנה", כאשר זכתה העיר למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו נעשה בעיר תהליך של שיווק עירוני כאשר תחת הסיסמאות "עיר ללא הפסקה" ו"העיר הלבנה" חוזק מעמדה של תל אביב כעיר לצעירים עם מקומות בילוי, שרבים מהם פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה. בנוסף הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל ומרכז קהילת הלהט"ב בישראל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים ונסללו קווי הרכבת הקלה ברחובותיה, שופצו אתרים כמו כיכר הבימה, מדרון יפו, שדרות יהודית ונסללו בה שבילי אופניים. העיר גם מהווה בית לאירועי מחאה ותרבות המוניים כגון המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, המחאה החברתית, מצעד הגאווה, המחאה נגד הרפורמה המשפטית, והמחאה לשחרור החטופים במלחמת חרבות ברזל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.
תל אביב ממשיכה להיות מרכזית בכלכלתה ותרבותה של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים. בשנת 2019 התקיימה תחרות האירוויזיון בעיר.
|
תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.
הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.
רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים.
הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון־מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.
במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו מספר נקודות יישוב:
- יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה בשל כך נקודה אסטרטגית חשובה לכל אורך ההיסטוריה.
- שכונת כפר שלם הבנויה על חורבות סלמה.
- הכפר שייח' מוניס שהיה לימים לאוניברסיטת תל אביב.
- תל כביר.
- תל קסילה במוזיאון ארץ ישראל.
- תל נפוליאון סמוך לשפכו של נחל איילון אל הירקון.
גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה.
בעיר עוברים נהר ונחל: נהר הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשניהם הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה של תל אביב. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה־80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המוארך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.
בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה־19 מסילת הרכבת יפו–ירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה ה-20. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.