תקייה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תַּקִייַה או תאקיה (בערבית: تقیة, בתעתיק מדויק: תקיה) היא מושג באסלאם, שמשמעותו "זהירות", "חשש" או "הסתתרות". התקייה מאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או לא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק[1]. מקובלת בעיקר אצל האסלאם השיעי.[2]
המונח "תקיה" מפנה לכאן. לערך העוסק באביזר המשרדי, ראו תיקיה.
באסלאם הסוני לא היה שימוש נרחב בתקייה, שכן הסונים נהנו לרוב מעמדה שליטה וחזקה. לעומת זאת, התקייה הייתה מקובלת בקרב השיעים, שנאלצו פעמים רבות להסתיר את אמונתם הדתית תחת שלטון סוני מכביד[3]. המאמין הנמצא בסכנת חיים יכול להעמיד פנים כלפי חוץ, אך לשוב ולהציג את אמונתו משחלפה הסכנה[4]. השימוש בתקייה רווח גם בדתות שמחוץ לאסלאם, למשל אצל הדרוזים[5] ואצל הבאבים-בהאאים[6].