התנחלות השבטים
אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים. ספרים אלה מתארים את התנחלותם של שבטי ישראל בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאתם ממצרים וארבעים שנות נדודיהם במדבר. לפי המחקר המדעי המעודכן, התהליכים היישוביים וההיסטוריים בארץ ישראל בתקופה זו היו שונים במידה ניכרת מהתיאור המקראי, והמינוח המדעי המקובל הוא תקופת ההתנחלות או תקופת הברזל 1.[1][2][3]
התיאור המקראי מפרט בהרחבה על מסע כיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון. חלק מהיישובים המוזכרים במסע המקראי נחפרו ונחקרו בהרחבה, כאשר נכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, זיהוים של חלק מהממצאים התאים לתיאור המקראי, וזיהויים של אחרים עורר קשיים בניסיונות ההתאמה לטקסט[4]. בעיקר לגבי שלוש הערים שכיבושן מתואר בפירוט יחסי: יריחו, העי, וחברון, נתברר כי הללו כלל לא התקיימו בתקופה הנדונה וממילא לא יכלו להיכבש. חורבן החומות שנמצאו ביריחו תוארך לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות; בחפירות אֶ-תֵל, אשר זיהויה עם העי מוצק מאד, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הברונזה המאוחרת, שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, וכך המצב גם בחפירות תל חברון המקראי. גם חשבון, ערד, גבעון וירמות, הנזכרות בסיפורי הכיבוש, לא התקיימו אז.[5]
במחקר הארכאולוגי וההיסטורי המודרני סברו תחילה כי תיאור הכיבוש מהימן בעיקרו, ולאחר שהדבר הופרך ארכאולוגית היה מקובל כי תהליך ההתנחלות וההתגבשות של עם ישראל בארץ ישראל לא כלל כיבוש מהיר, אלא התרחש ככניסה איטית והדרגתית של נוודים, לאורך תקופה של כמאה שנה.[6] אולם עם התקדמות המחקר גם הנחה זו הוטלה בספק, ותהליך ההתיישבות כולו נתפס כמורכב יותר, ובעל היבטים חברתיים והיסטוריים שלא נודעו בראשית המחקר.[1][2][3]