חנה ארנדט
הוגת-דעות יהודייה גרמנייה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חנה ארנדט (מבוטא: אַרֶנְט; בגרמנית: Hannah Arendt; 14 באוקטובר 1906, לינדן-לימר, הקיסרות הגרמנית – 4 בדצמבר 1975, ניו יורק) הייתה פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה חשיבות גדולה להתפתחות הפילוסופיה הפוליטית, אף שסירבה להיקרא פילוסופית והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות. ארנדט טבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.
לידה |
14 באוקטובר 1906 הקיסרות הגרמנית לינדן (אנ'), גרמניה |
---|---|
פטירה |
4 בדצמבר 1975 (בגיל 69) ארצות הברית ניו יורק, ארצות הברית |
שם לידה | Johanna Arendt |
מקום קבורה | Bard College Cemetery |
השקפה דתית | יהדות |
מקום לימודים | אוניברסיטת היידלברג, אוניברסיטת מרבורג, אוניברסיטת פרייבורג |
מנחה לדוקטורט | קרל יאספרס |
מוסדות | |
מונחה לדוקטורט | Elisabeth Young-Bruehl |
זרם | פנומנולוגיה |
תחומי עניין | מחשבה מדינית, היסטוריה של הרעיונות, תאוריה ביקורתית, אקזיסטנציאליזם, מודרניות |
עיסוק | פילוסופית, מרצה באוניברסיטה, סוציולוגית, תאורטיקן פוליטי, מסאית, סופרת, חוקרת מדע המדינה, היסטוריונית, מחברת |
הושפעה מ | סוקרטס, אריסטו, אוגוסטינוס, קאנט, גתה, קירקגור, לזר, היידגר, יאספרס, לוקסמבורג, מונטסקייה, טוקוויל, מרקס, ובר, ברגסון, בנימין, הילברג, ורנהגן |
השפיעה על | שילה בנחביב, יורגן הברמאס, ז'וליה קריסטבה, ג'ורג'ו אגמבן, ז'אן-פרנסואה ליוטר, ז'אן-לוק ננסי, ז'אק רנסייר, ג'ודית באטלר, אליזבת יאנג ברוהל, ריצ'רד ג' ברנשטיין |
יצירות ידועות | מקורות הטוטליטריות, על המהפכה, Rahel Varnhagen, אייכמן בירושלים, המצב האנושי, Natality |
פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1952) מדליית אמרסון-תורו (1969) פרס זיגמונד פרויד (1967) עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים |
בן או בת זוג | |
חתימה | |
בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת, ובהמשך לארצות הברית. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, נותרה חסרת אזרחות עד שקיבלה אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, שם עבדה כעיתונאית וכמרצה בקולג'.
הגותה של ארנדט עוסקת במושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, קיים פוטנציאל לחירות ולשוויון בין בני האדם, וחשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית יותר אישים המסוגלים לכך והרוצים בכך. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה הייצוגית, והעדיפה צורות שלטון של מועצות או של דמוקרטיה ישירה. במאמריה בנושאי חינוך הסתייגה מגישת החינוך החופשי ומרעיונות בדבר שוויון זכויות לילדים, וטענה כי יש צורך להחזיר את הסמכות למרכז העשייה החינוכית, ולהעמיד את הילד על מקומו בהיררכיה על ידי הטלת מרות והפעלת סמכותיות.
על אף הסתייגותה מהכינוי "פילוסופית", ניכר בכתביה של ארנדט עימות רעיוני עם רבים מהפילוסופים בני כל התקופות, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, עם פילוסופים פוליטיים דוגמת מקיאוולי ומונטסקייה, וכן עם מכריה ועמיתיה מרטין היידגר וקרל יאספרס. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, מיצבה אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.