יוסף ד'ו נואס
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יוסף ד'וּ נֻוַאס (בערבית: يوسف ذو نواس; 450–527) היה המלך היהודי האחרון של ממלכת חִמְיָר שבתחילת המאה השישית השתרעה על פני שטחים נרחבים בחצי האי ערב[1]. הוא כונה "ד'ו נואס" בשל התלתלים השחורים שעיטרו את ראשו. סברה נוספת ששמו היה יוסף גריידי כצאצא של שבט אל-גריידי שנחשבה לשבט המלוכה היהודית בעיר ח'ייבר [דרוש מקור]. אמנם בני עמו לא התגיירו, אך היו שותפים לאמונה מונותאיסטית, שהושפעה מיהודים שהתיישבו בחִמְיָר. עליונות הדת היהודית בממלכת חמיר, כמו גם בכל תימן, הגיעה לסיומה בפתאומיות.
אף שככל הנראה השתייך למשפחת המלוכה החמירית, ד'ו נואס לא ירש את המלוכה מקודמו בשושלת, המלך רביח[2]. בתחילת המאה השישית החלה ממלכת חמיר להפוך למדינת חסות של ממלכת אקסום שהשפעתה הגוברת אפשרה לשליטיה למנות מלכים מטעמה. בשנת 522, עם מותו של המלך הנוצרי מדיקאריב יאפור, החל ד'ו נואס למרוד בשלטון הזר. הוא כבש את הבירה ט'פאר (הגייה מקורבת: "זָפָאר"), השמיד חיל מצב אקסומי, צאצאי השבט התימני סבא, טבח בנוצרים (ברובם חבשים) והעלה את כנסיותיהם באש, ושלח את צבאו לפגוע בנוצרים בעיר נג'ראן. ישנם הטוענים כי הצבא חפר תעלת אש והשליך לתוכה נוצרים שסירבו להאמין באלהים אחד.[3] על פי מקורות מוקדמים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-200, 1,600 או 4,252. על פי מקורות ערביים מאוחרים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-10,000-20,000.[4] תלונה של נוצרי, שנזכר כפליט שהגיע אל קונסטנטינופוליס, עוררה את זעמם של הקיסרים הנוצרים יוסטינוס, קיסר ביזנטיון, וכלב, קיסר אקסום, מעברו השני של ים סוף. כלב ניסה לפלוש לממלכת חמיר, בעזרת הנוצרים, אך ד'ו נואס הצליח לעצור את כל התקפותיו, ואף לכבוש עוד שטחים.
בפעם השנייה שהחבשים ניסו לפלוש לממלכתו (בעזרת האימפריה הביזנטית והנוצרים), הוא לא הצליח להתגבר עליהם, בגלל ראשי שבטים בחמיר שבגדו בו, וכך פלשו החבשים לממלכתו וכבשוה. עם הפסדו בקרב נאמר שדו נוואס התאבד בדהירה לים. על פי גרסה נוספת, ד'ו נואס הגיע או הוגלה למקום מושבם של ביתא ישראל.
השליטה החבשית נמשכה עד שגורשו בידי די יזאן צאצאו של ד'ו נואס שנעזר באנושרוואן מלך פרס הסאסאנית בשנת 570. האירוע מתואר בקוראן בסורת אל-בורוג' (אנ').