התפתחות היכולת הנרטיבית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
היכולת הנרטיבית (באנגלית: Narrative competence) היא היכולת האנושית לספר ולהבין סיפורים. היא נרכשת באופן טבעי בתהליך החִיבְרוּת (סוציאליזציה) במהלך שנות הילדות סביב גיל שנתיים וחצי-שלוש בזמן החשיפה לתקשורת השפָתית של הסביבה. במהלך השנים היא מושפעת גם מהאזנה לסיפורים כתובים וגם מהלימוד בבית הספר בהמשך. לסיפור אישי דָבוּר (סיפור לא ספרותי שמסופר בעל פה) יש מאפיינים ייחודיים, בעיקר משום שהוא נוצר בזמן אמת (on-line) מול קהל. המטלה של יצירת סיפור לפני קהל מעמידה אתגר כפול: מצד אחד ארגון וגיבוש הסיפור; ומצד אחר התייחסות למאזינים. בתהליך נדרשות היכולות להמליל ולשקף סדרת אירועים ולארגן אותם בסדר כרונולוגי וסיבתי; למקד את קו המחשבה סביב רעיון מלכד שיוביל את מערך האירועים אל נקודת שיא – הפואנטה; ולהתחשב בידע, במידת הריכוז ובמידת העניין של המאזינים לסיפור.[1][2]
בשל מורכבות המשימה רק חלק מהידע הנרטיבי נרכש בשנות הגן. הידע הנרטיבי ימשיך להתפתח ולהשתכלל במהלך כל שנות בית הספר עד הבגרות.[3][4]