איליה קפיטולינה
ירושלים בתקופה הרומית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אַיְליה קָפּיטוֹלִינה (בלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית, שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה על חורבות ירושלים.
קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בתקופה שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד ראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו מספר על התקופה שלאחר החורבן בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים ברומאים; כן מופיע מעט מידע על ירושלים, בעיקר בתקופת איליה קפיטולינה, בכתביו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הלה מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים, ובעיקר בכתבי ההיסטוריון ואב הכנסייה אוסביוס.
השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים (אנ') (כלומר: יופיטר, יונו ומינרווה) של רומא. מועד הקמת העיר אינו ידוע: על פי דעה אחת, המסתמכת על עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. לפי דעה אחרת, המסתמכת על עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא תרמו להשערה שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד.[1]
השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה כעדות הכיתוב על מטבעות ערביים בני התקופה.
ליהודים הייתה באיליה קפיטולינה דריסת רגל מועטה בלבד, ובתנאים אלו עלתה ופרחה בה הקהילה הנוצרית, נושאת הדגל של הדת החדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית, ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים.
הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות ולצדקתה של הנצרות, אף שהעיר הפגאנית הייתה אנטיתזה לנצרות, והאימפריה הרומית אף רדפה את הנוצרים.
מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.