ממשלת צ'רנומירדין
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ממשלת צ'רנומירדין היא ממשלת הפדרציה הרוסית הראשונה (לאחר שקודם לכן כונתה הממשלה "מועצת השרים של הפדרציה הרוסית") שכיהנה במשך שתי קדנציות רצופות בתקופת זמן רצופה של כחמש שנים. הממשלה נחשבת לממשלה היציבה היחידה בתקופת נשיאותו של בוריס ילצין.
ראש הממשלה, ויקטור צ'רנומירדין | |
מידע כללי | |
---|---|
14 בדצמבר 1992 – 23 במרץ 1998 (5 שנים) | |
תחום שיפוט | רוסיה |
ראש ממשלה | ויקטור צ'רנומירדין |
מפלגה שולטת | רוסיה ביתנו |
סיעות הקבינט |
רוסיה ביתנו הבחירה הדמוקרטית המפלגה האגררית מפלגת האחדות המפלגה הדמוקרטית |
מספר שרים | 30, 27 |
הקבינט הקודם | ממשלת ילצין-גאידר |
הקבינט הבא | ממשלת קיריינקו |
ויקטור צ'רנומירדין מונה לתפקיד ב-14 בדצמבר 1992 וכיהן כראש ממשלת רוסיה עד 23 במרץ 1998. במשך יומיים הוא אף כיהן במקביל כממלא מקום נשיא רוסיה, זה קרה ב-5 בנובמבר 1996 כשילצין הוכנס לניתוח חירום עקב מצבו הבריאותי הרעוע.
מינויו של צ'רנומירדין לתפקיד יושב ראש מועצת השרים של רוסיה אושרר בהצבעת ועידת נציגי העם והסובייט העליון. ב-9 בדצמבר 1992 ועידת נציגי העם סירבה לאשר את מינויו של ייגור גאידר לתפקיד ראש הממשלה וילצין הציע חמישה מועמדים שונים לתפקיד: יורי סקוקוב (שגרף 637 קולות בעד מתוך 1,040), צ'רנומירדין (שגרף 621), ייגור גאידר (400), קדאניקוב (399) ושומייקו (283). לבסוף בחר ילצין למנות מתוך המועמדים את צ'רנומירדין שמועמדותו אושררה בהצבעה נוספת ברוב של 721 (69,33% בעד) וכך הוצע לצ'רנומירדין להרכיב את הממשלה החדשה. צ'רנומירדין הציג לילצין את הרכב הממשלה בתוך כשבועיים והרכב מועצת השרים אושרר בצו נשיאותי מ-23 בדצמבר 1992.
עד 12 בינואר 1993 פעילות הממשלה עוגנה בחוק מ-3 באוגוסט 1979 "אודות מועצת השרים של הרפובליקה הרוסית". מ-12 בינואר ועד 25 בדצמבר 1993 עוגנה פעילותה בחוק חדש מ-22 בדצמבר 1992 "אודות מועצת השרים — ממשלת הפדרציה הרוסית" ומועצת השרים הפכה לממשלת הפדרציה הרוסית.
ממשלת צ'רנומירדין הראשונה כיהנה מ-14 בדצמבר 1992 ועד 6 באוגוסט 1996, כאשר עד 25 בדצמבר 1993 כונתה בשם "מועצת השרים". כיהנו בה 30 שרים.
ממשלת צ'רנומירדין השנייה כיהנה מ-10 באוגוסט 1996 ועד 23 במרץ 1998, עת הוחלפה על ידי ממשלת פרימקוב. בעת מינויו מחדש לראשות הממשלה הדומה אישרה את מינוי צ'רנומירדין ברוב מוחץ של 314 לעומת 85 מתנגדים, כשהרוב הדרוש הוא 216. בממשלה השנייה כיהנו 27 שרים.