ראינוע
תמונות נעות ללא קול, הטכנולוגיה שקדמה לקולנוע / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ראינוע (או סרט אילם) היה שלב ראשוני ומשמעותי בהתפתחות הקולנוע, בו הוקרנו יצירות מצולמות של קטעי תנועה, אך ללא צליל מוקלט מראש.[1][2] המצאת הראינוע מיוחסת לאחים לומייר שהחלו לצלם ולהקרין סרטי ראינוע בסוף המאה ה־19.[2] עד שלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 היו כל הסרטים סרטים אילמים, על אף שנעשו ניסיונות להתאים צליל לתנועה, ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה זאת רק לקראת סוף שנות ה-20. סיום תקופת הראינוע והמעבר המוחלט אל הקולנוע התרחש לאורך שנות ה־30 של המאה ה־20, כשלמשך תקופה מסוימת הופקו במקביל סרטים משני הסוגים.[1][2] בנוסף, היו יוצרים שהפיקו סרטים עם פסקול מוקלט שכלל מוזיקה בלבד, אך ללא צלילים דיאגטיים הנובעים מההתרחשויות עצמן. אחד הסרטים האלו הוא אורות הכרך של צ'ארלי צ'פלין.
ההבחנה בין קולנוע וראינוע אינה מוחלטת, היו יוצרים כמו רנה קלייר שראו בקולנוע אמנות נפרדת בעלת מאפיינים משלה.[3] בדומה לקלייר, גם סרגיי אייזנשטיין ראה בשילוב הקול יחד עם תמונה פגיעה באמנות המבוססת של הסרט האילם, שנראתה כסוג נפרד ושונה של אמנות. צ'ארלי צ'פלין, מגדולי יוצרי הראינוע התקשה גם הוא עם המעבר מהראינוע אל הקולנוע ועסק בכך (גם באופן עקיף) ביצירותיו.[3] עם זאת מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון בשנת 1927, גברה הדרישה הציבורית להפקתם של סרטי קולנוע עד היעלמותו המוחלטת של הראינוע.[2][3]